אני ילדה גדולה שכבר יצאה מהבית, ומפחדת מההורים
העינין הוא שכל האחים שלי ככה גם גדולים )30+( ופוחדים מההורים
הבאסה היא שעכשיו יצאתי לטיול ועשיתי משהו שההורים שלי מאד מאד לא יאהבו בלשון המעטה ויש לי חרדה ממש עכשיו למרות שאני יודעת שהם לא ידעו וכו
חברה טובה שלי מנסה להרגיע אותי שאני שולטת על החיים שלי סופו של דבר והפסד שלהם ואני לא מצליחה להרגיע את זה
איך ההורים שלי הגיעו למצב שהם מצליחים לשלוט כל כך טוב בילדים שלהם?
נ.ב אני מאד אוהבת אותם והם אחלה הורים שאוהבים אותי
מקנאה באנשים שלא מכירים את סוג העייפות הזו, שלא משנה כמה תישן תקום בנפש יותר כבד עם גולה יותר גדולה בגרון, שלשכב בחדר חשוך מתחת לשמיכה שעות ולבכות זה חלק בסיסי שתכף גם הדמעות יגמרו וכל מה שאני חושבת זה : haven't I given enough?
חלום היה קרוב
כמעט, אבל לא באמת
ידעתי שלא
אבל איך לכולם זה כן?
כמעט הצלחתי אבל לא, נכשלתי
לוזרית?
לא בא לי
גם מה שאחרים לוחשים מאחורי הגב
אבל אין לי כוח
פנים מרחמות
שפתיים מלגלגות
פרצוף מבויש ועייף
עוד חדשות רעות
נמאס לי
כואב לי
אין לי זמן או כוח
לטפל בשום דבר מזה
עכשיו הלכה לי שינת הלילה
עם המון סחרחורות
אין לי כוח שעוד יום יבוא
עוד יום של שום דבר
0 עשיה
וזה לא שאין לי טונות של דברים על הראש
שיש להם דד ליין!
אבל ניסיתי
קמתי מהמיטה היום בבוקר וניסיתי להוזיז דברים
אבל מהר מאד מצאתי את עצמי בחזרה סתם שוכבת מתכרבלת
וניסיתי שוב בצהרים לעשות דברים
שוב מצאתי את עצמי עושה כלום באפס כוחות
יום של כלום ושום דבר
נמאס לי ימים כאלו נמאס לי מדד ליין )וזה לא משהו שאני יכולה להיפטר ממנו)
אני באמת רוצה להקים את עצמי לעשות דברים
לא מצליחה
הגיעו אלי חדשות רעות
אפילו לא בכיתי, לא יצאה דמעה כמו פעמים קודמות
סתם , שוכבת על המיטה כבר שעות טורחת לנשום מידי פעם
מנסה להכניס לפרופורציות
לא באמת עובד
אין לי כוחות יותר
ניסיתי לשתות קצת היום
לפחות לטיפה אנרגיות
לא הצלחתי יותר מכוס וחצי
חלש לי וכואב
בא לי לישון לברוח מהמציאות אבל לא מצליחה
אם נרדמת מתעוררת בבהלה
מתי התקופה הזו תגמר?
המזל הכי גדול שלי זה הבן זוג שלי
תומך ואוהב ותמיד שם
לא מראה שנמאס לו
אבל לי נמאס
אני שונאת את ההרגשה הזו, הרגשה של חבלים קרים מטפסים וחונקים את הלב, תופסים חזק חזק .
שונאת להתעורר באמצע הלילה מחרדה פתאומית , שונאת שאי אפשר כבר להירדם בלי תחושת רוגע ולהתעורר שעתיים אחכ בבהלה, מזיעה ורועדת
אחד מהמשפטים הכי אהובים עלי בעולם זה : אל תשפוט דג על ידי יכולת הטיפוס שלו על העץ.
זה מצחיק ומטופש בו זמנית, הרי קוף לא יוכל לשחות אותו דבר כמו דג וזה מטופש שזה מאד מזכיר לי בני אדם בעבודות שונות
קרי, אני /:
למדתי מקצוע קשה, קשה מאד אפילו שאחוזי מעבר בו נמוכים ומי שמצליח לעבור זה ואו. אבל מרגישה לא טוב, לא טובה בזה, עושה בלי חשק ואור בעינים, ומצד שני מה אעשה? זה פוגם לי מאד בביטחון עצמי, מרגיש לי שאני סתומה וטיפשה ואז נזכרת במשפט הזה ואומרת לעצמי הדברים שאני טובה בהם הקולגות שלי לא יכולים להגיע לרמה של חצי מזה
בתסביכים עם עצמי, מתה לעזו
אני כל כך , כל כך עייפה
אבל איכשהו אני לא מצליחה להירדם
למרות שלילה שעבר ישנתי שעתיים רק
ולילה קודם אותו הדבר
וכנל לילה קודם
קשה לי לנשום והפחד מזדחל ללב בענק
כל הדאגות מתפוצצות לי בפנים
עד ששמחתי שהקמתי את עצמי להתקלח למרות שכבר לא רציתי
מרגיש לי כבר מיותר הכל
