כמה סבל מתמשך, כל כך כואב לי!
כמה שאני מנסה להעסיק את עצמי, החרדות והפחדים רודפים אותי, חוסר שינה וחוסר תקווה.
אין לי קבוצה של חברים כבר תקופה ארוכה, ממש כואב לי ואני מרגיש לבד. אולי התרופה היחידה זה חיבוק ועידוד שזה יעבור כל הסיוט הזה ושהחיים ישתפרו.
עוד כמה חודשים אני עושה 30 והמחשבות על הרווקות והחוסר יכולת להחזיק בעבודה קורעות לי את הלב.
בשבת האחרונה הייתי לבד, והרגשתי שאני משתגע ממש, אני שומר שבת, ןבפעם הראשונה הרגשתי שלראות סרטים כדי להשיח את הדעת זה מקובל עליי.
כמה שאני מרגיש שאני לא תורם אץ הצד שלי שבקדושה של העם ורוצה שישתפר המצב
