אנונימית77966

בחיים שלי לא חשבתי שאני יפחד ללכת לישון

רק כדי לא לחלום עליך אמא

כולם מקנאים בי ואומרים לי תשמחי שאת חולמת אבל בשבילי זה סיוט.

בלילה אני חיה צוחקת שמחה אני חוזרת לחיות כמו שתמיד הייתי שהיית בחיים שלי שיחות צחוקים וחויות שרק אנשים משוגעים כמונו היינו מסוגלות לעשות הכי כיף בעולם!

ואז בבוקר אני קמה למציאות האכזרית ומאבדת אותך שוב ושוב כך כל לילה.

בחיים שלי לא חשבתי שאני יפחד לראות אותך ימנע מדברים שמזכירים לי אותך,לא יסע לקבר לבקר אותך או ימנע מלהביט בתמונות שלך למרות שהזיכרון שלך זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם.

לקום כל בוקר ולחוות

בחודש האחרון שומעים יותר ויותר על מקרים שלי חילי מילואים ששמו קץ לחייהם וזה מזעזע!!!!! ההפקרה הזאת של חילי המילואים אחרי שחזרו מהלחימה וצריכים להתמודד כמעט לבד עם הפוסט טראומה וכל החויות שלא מספיק נלקחים ברצינות ע"י המדינה ,ואחר כך המשפחות צריכות להתחנן שיכירו בילד שלהם כחלל צה"ל ובמקום לתת למשפחות את הדבר היחיד הזה אחרי שאיבדו את היקר להם מכל גם מערימים עליהם קשיים.

הסיפור של רועי וסרשטיין באמת כאב לי אומנם לא שירתתי כלוחמת אבל אני יודעת מה זה פוסט טראומה מה זה להילחם לחיות וכואב לי שהוא נאלץ לסיים את חייו בגיל כזה צעיר ,הדבר היחיד

אין לי כוח כבר!!!!

שורדת כל יום במלחמה

מרגישה כמו פרח שנובל

אחרי שהעץ שהענף שהחזיק אותו נכרת

על מה אני נלחמת על זה שאולי המחר יהיה טוב יותר??

והמחר נשאר אותו דבר וכך יום שלמחרת ואחריו וחוזר

באמת שאין לי כוח נמאס לי לבלות כל היום בלבכות טלראות איך שמחת החיים שהיתה לי נעלמה איך הפכתי לאדם כבוי 

דיי!!!!!!!!!!

אמא

היא שכבה על המיטה חיורת

עמדתי לידה האמנו כל כך שהיא תבריא לא חשבנו שזה יגמר אחרת

הרופאה נכנסה.. בבוטות הסתכלה על אמא שלי הלביאה הזאת

ואמרה לה ענין של שעות...אמא לא הגיבה הסתכלה עליה שידרה שהכל בסדר ונרדמה

לא באמת האמנו ..

יצאתי מהחדר בכיתי אבל הייתי חיבת לחזור לחדר עם חיוך הבטחתי לה שהיא תבריא שהכל שטויות

פחדתי .רציתי לחבק אותה במהלך חייה לא חיבקתי אותה הרבה רציתי להיפרד ממנה כמו שצריך אבל לא יכולתי..

סבתא נפטרה לפני 10 שנים היא נפרדה מאמא בחיבוק חזק הרגע הזה צרוב לי בזכרון

לא חיבקתי את אמא ברגעים האחרונים שלה לא רציתי שה

פוסט טראומה
לא תמיד יש לה צלקות על העור
לפעמים היא גרה בשקט  בפנים
בין דופק מהיר לנשימה חנוקה
בין חיוך מזויף לעיניים כבויות.

היא לא תמיד צועקת
לפעמים היא לוחשת
״תקום כבר, תלך, תתפקד״
אבל הרגליים כבדות כמו זיכרון.

היא לא מבקשת רחמים,
רק מקום.
קצת הבנה.
מבט לא ממהר לשפוט.

כי מי שלא חווה
לא יבין כמה קשה
להיראות שלם
כשבתוך תוכך
אתה עדיין שורד.

מותר לי

מותר לי לכאוב.
מותר לי להתגעגע בלי סוף.
מותר לי להתפרק לפעמים,
בלי לחפש פתרון.

מותר לי לקום עייפה.
מותר לי לא לחייך,
לא "להחזיק חזק",
לא לחזור עדיין לשום שגרה.

מותר לי לקחת את הזמן שלי.

מותר לי שהשגרה לא תרגיש לי נכונה
כי משהו בי נשבר, ומשהו בי השתנה.

מותר לי להתאבל בדרך שלי,
גם אם היא שונה משל אחרים.
גם אם היא ארוכה יותר, עמוקה יותר, שקטה יותר.

מותר לי לשאת את אמא בלב
לא כמו זיכרון,
אלא כמו נוכחות.

מותר לי לא להסביר לאף אחד,
מותר לי לא לבקש רשות להרגיש.
מותר לי לא להתנצל על מי שאני עכשיו.

ומי שלא היה בנעליים שלי
שלא ישפוט א

זה פעם ראשונה להיות חולה בלי אמא שתבוא לבדוק שאת בסדר שתקבע לך תור למרפאה שתתענין שתבטל יום עבודה בשבילך וכל מה שבא לי זה להתקשר אליה עכשו ולהגיד לה אמא את יכולה להכין לי מרק ואז תוך חצי שעה זה מוכן אבל אין לי למי להתקשר ואני פשוט צריכה לדאוג לגמרי לעצמי בפעם ראשונה?

אמא האהובה שלי נפטרה לפני חודשיים אישה צעירה הותירה בעל וילדים קטנים אני הגדולה בבית אשמח לשתף במשהו דכתבתי ואם מישהו ילמד מכך משהו שזה יהיה לעילוי נשמתה.

5 דקות
אני כותבת לכם ומבקשת שתקדישו 5 דקות לקרוא את זה רק 5 דקות לא יותר!!
5 דקות זה לא הרבה זמן זה לא כזה משמעותי נכון?
אתם חושבים ככה אבל אתם טועים 
כי אני יכולה להגיד לכם ש5 דקות זה המון זה עולם זה הרבה מאד
אתם יודעים לדוגמא כמה הייתי שמחה אם היו נותנים לי עכשו רק עוד 5 דקות??
5 דקות להחזיק את היד של אמא שלי להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה כמה היא היתה אמא טובה כמה אני אוהבת אותה כמה אני מע

התיתמתי מאמא לפני חודש אם יש כאן מישהו או מישהי שמתמודדים עם אובדן אם מהשנה האחרונה בטווח הגילאים שלי אשמח לשוחח