ג\'ינג\'ית מנתניה

לפני כמה חודשים עמדתי לספר משהו ופתאום לי הכל וזה ביאס אותי אז עכשיו מנסה שוב ולספר עוד דברים חדשים שקרו. נתחיל ממה שרציתי לספר שזה התחלתי לימודים שממומן מסל שיקום. אני לומדת שתי מקצועות האחד הוא פסיכולוגיה וממשיכה איתו גם בסמסטר ב' והשני שהוא רק לסמסטר אחד והוא נפש חיה שמדבר על יצורים חיים בין היתר חרקים וזוחלים. על חיות שבתהליך הכחדה ובדיוק יצא סרט בקולנוע ששכחתי את שמו שבדיוק מתקשר על חיות שניכחדות ומה אנחנו יכולים לעשות למען אלה שלא נכחדו לגמרי כדי להציל אותם ולמנוע את המשך ההכחדה. אני ממש רוצה לראות את הסרט הזה זה כעיקרון לכל המש

מאז שהתחלתי לטפל בפצעים התפקוד שלי בעבודה הדרדר. עוברת מרופא לרופא עם כל כך הרבה טיפולים ואפילו הגעתי לפרופסור וכלום לא עזר ואז הגעתי היום לרופא שעשה את מה שאחרים לא עשו: הסתכל בזכוכית מגדלת ועשה בדיקה יסודית ואז שלח אותי לביופסיה. הסתכלתי בסיכום ביקור ויש אבחנה משוערת על מחלת עור שלא שמעתי מעולם: יפת שטוחה(אם אני לא טועה בשם) שזאת מחלה שפוגעת בעור, ציפורניים, בריריות ובקרקפת. היא לא מדבקת שזה הדבר שהכי מעודד בתקווה שמדובר במחלה הזאת. זה עלול להיות כרוני וטרם ידוע סיבותיה כל כך אבל יש השערות. אני בכל אופן אעדיף שזה לא יהיה מדובר במשהו

אחרי שנהניתי בבית של אמא שלי ושהכלבה של הבת זוג של אחי ישבה עליי והייתי חייבת להנציח את הרגע הזה ולתכנן את היום שאלך להדפיס את התמונה על כרית. גם יש לי נופש בשבוע הקרוב. אבל אז נחת עליי ידיעה שקשה לעיכול: ראש עיריית נתניה נפטרה. זה לא נתפס אצלי בראש. אולי כי זאת פעם ראשונה שראש עיר נפטר במהלך תפקודו. זה מרגיש לי מוזר בלעדיה. אמנם לא נולדתי בנתניה אבל מאז שעברתי לפה לא מכירה ראש עיר אחר חוץ ממנה ועכשיו אני רק חושבת איך ימנו מישהו במקומה. אם יהיו בחירות ואיך מעכשיו תיראה העיר. כי האמת התאהבתי בעיר הזאת שלא בא לי לעזוב בשביל דירה אחרת אפ

אין לי כל כך מצב רוח, לא בא לי לצאת, חוששת שמתחיל לי דיכאון. אולי דיכאון עונתי. בדרך כלל אני נהנית לצאת ועכשיו מרגישה שלא בא לי. אין לי גם עם מי לדבר ולשתף. לפעמים זה קורה לי אבל לא הרבה. זה הרגשה לא נעימה. אני לא יודעת אם להתקשר לצורן ולדבר עם האחיות שם. לא זוכרת בכלל את שעות הפעילות שלהם וגם אני כרגע לא לבד ולא מרגישה בנוח שישמעו אותי. מה אפשר לעשות? איך יוצאים מההרגשה הזאת? 

בגלל שנהיו לי פצעים ברגליים כבר תקופה יש מצב שישימו אותי בבידוד. זה כל כך מבאס אותי המחשבה הזאת, לא רוצה לחזור אחורה. אני בתפקוד מלא. יש לי תכנונים לעתיד, לימודים באופק, בגלל פצעים שלא מתרפאים וחשש להדבקה, אני לא אעבוד, לא אצא החוצה, לא אצא עם חברים, לא אבקר את המשפחה שלי שעוד מעט מתרחבת, ואני חוששת שגם לנופש אני לא אוכל לצאת שיהיה בעוד שבועיים. ואם זה לא מספיק שומעת איומים מצד איראן בחדשות. אופפ אני לא יכולה להיות בבידוד. אני אשתגע. מעדיפה שיגידו לי שיש לי מחלה סופנית מאשר מחלה מדבקת שמצריכה בידוד תקופה ארוכה. אני צעירה מלהיות במיטה

האתר עבר שדרוג מאז שהייתי פה. דברים קרו מאז. בקרוב מתחילה ללמוד, המשפחה שלי מתרחבת, הצטרפתי ליאללה מבלים. יוצאת הרבה והתחלתי ללכת למופעי סטנד אפ אפילו מחוץ לנתניה. קבעתי היום להיפגש עם חברה ולצערי היא הבריזה לי. זה פגע בי עמוקות והתאכזבתי. לא ציפיתי לדבר כזה ממנה. אבל בסדר יש בי חוזקה. אני אמשיך הלאה גם אם כרגע אני שבורה. כבר אמצא דברים אחרים שיגרמו לי להתגבר על זה. אמנם לפעמים מרגישה בודדה במיוחד בסופ"ש אבל מעדיפה את הלבד מאשר להיות בחברה רעה או נצלנית או סתם רחמים. כבר רגילה לזה. מהתיכון עוד. ראיתי בה כאחות אבל לצערי צריכה לא לסמוך