אני עייפה ומותשת פשוט נמאס לי מהכל כבר
אין לי כוח לדבר
אין לי חשק לעשות דברים שאני אוהבת
אני עייפה ומותשת פשוט נמאס לי מהכל כבר
אין לי כוח לדבר
אין לי חשק לעשות דברים שאני אוהבת
היי אני בת 22.5 מאובחנת עם דיכאון קל.
יש לי חברה אחת בלבד וגם אותה הכרתי אחרי המון זמן שלא היה לי אף אחד.
אני לא מרגישה שאני צריכה יותר ממנה אף פעם לא היה לי יותר מידיי חברות.
מעולם לא היה לי בן זוג או יצאתי עם מישהו ולאחרונה אני מרגישה שאני רוצה את זה וגם ההורים תומכים בי אבל אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה אני פשוט דוחה כל אחד אפשרי כי אני פשוט מפחדת.
אני מפחדת שאני לא נראית טוב, אני מפחדת שלא יהיה לי מה להגיד, אני מפחדת שאני ייראה מוזרה. ואני לא יודעת מה לעשות כי אני מנסה כבר חצי שנה ואני לא מצליחה לעשות את זה.
אני פשוט תמיד יישאר
הי יקרה, אני קוראת את מה שכתבת ומודה שהייתי רוצה להבין ולדעת יותר. נראה שלאורך השנים ביקשת לעצמך מעט מאוד מהחיים או לפחות מעט מאוד בתחום החברתי ואני שואלת את עצמי למה? , האם באמת מספיקה לך חברה אחת? האם באת עד עכשיו מעולם לא חלף בך רצון להכיר מישהו מהמין השני?
יש לנו במוח איזור שקוראים לו רטיקולה - האיזור הזה הוא הפילטר דרכו אנחנו רואים את החיים והוא גם מכתיב את איך שנתנהג - בהתאם כמובן למה שאנחנו מאמינים למה שמגיע לנו ולמי אנחנו.
נראה שהפילטר שלך נבנה באופן מצומצם ביותר - ובעיקר כזה שרואה מעט מאוד מהעולם וממה שמגיע לך בתוכו. הפילטר
נשמע מאוד קשוח, אני חושבת שבתור התחלה אולי תנסי להכיר עוד חברות, לפי דעתי זה יכול לעזור להתרגל לרעיון של לדבר עם עוד אנשים. אם תוסיפי לזה גם טיפול אני מאמינה שזה יעזור הרבה יותר. אני כאן בשבילך.
הי את עוד צעירה קראתי את מה שכתבת.וזה בדיוק את יכולה ואפילו חייבת לדבר על כל מה שכתבת הפחד שאת מיתכוונת הייתי מגדיר אחרת כמו פחד מחוסר ביטחון כי זה באמת קשה שאין קשר .אני כבר כמה שנים עם אותו בעיה החוסר ביטחון הזה לספר ממש מתיש.וכן צריך להגיד תאמת כי גם אני כשסיפרתי לפעמיםאנשים נרטעים אבל את חייבת לנסות
אני בת 22 ויש לי יחסים מאוד מורכבים עם המשפחה שלי כבר במשך שנים.
אני באה מבית דתי ומאוד שמרני. ועד לא מזמן הלכתי לפי הכללים שמרתי שבת, הלכתי בצניעות.
אבל לא עשיתי את זה מהלב עשיתי את זה כי לא הכרתי שום דבר אחר.
אני מרגישה אבודה שאני לא יודעת מה אני רוצה מצד אחד אני מרגישה שעד עכשיו לא חוויתי כלום לא טיילתי לא הייתי במסיבה ולא הייתי בזוגיות או בסתם משהו לא מחייב אבל מצד שני אני מפחדת לצאת לעולם, התרגלתי לבועה הזאת, התרגלתי לשבת בבית ולקרוא ספרים כל היום, אני מפחדת לעשות דברים שאני לא מכירה.
והיום היה לי ריב מאוד קיצוני עם המשפחה וכמו תמיד
אויי זה נשמע כזה קשה ומורכב.
מה את מרגישה שהכי נכון לך לעשות?
אם בא לך, אני פה.
אנונימית יקרה, אני מרגישה את תחושת החנק והמצוקה. לא פשוט להחזיק מערכת יחסים כל כך אביוולנטית כלפי האנשים הקרובים לנו ביותר - מצד אחד הם המשפחה שלנו ומצד שני....אנחנו מרגישים דחייה ומצוקה מהדרך שבה הם חושבים ומתנהגים.
ומצד שני, החיים לפנייך ואת בהחלט יכולה לבנות אותם כך שתוכלי בעתיד לנהל חיים אחרים מאילו של משפחתך. ספרי לי קצת יותר עלייך, מבעד למילים אני חשה שיש גם מצוקה חברתית. האם אין לך חברות שאיתן את יכולה לדבר? חברות במצבך?
מתנצלת אבל התגובה שלי נחסמת....אז אכתוב לך בהמשך
על מנת שתוכלי לעשות שינוי בחייך יש להינות לתוך השינוי צעד צעד. נהדר שאת בטיפול - זה המקום להתחיל לעשות הפרדות בין מה שהמששפחה שלך חושבת/רוצה/מתנהגת לבין מי שאת. ההורים שלך אינם את וחשוב מאוד שתדעי מה באת את רוצה ומה את מוכנה לעשות בשל כך.
במקביל הייתי מציעה לך להתחיל לרכוש כלים חברתיים ומקצועיים שיאפשרו לך לעמוד על רגלייך בעןלם בחוץ. למשל, קורס הכשרה לימודי - זאת לא חייבת להיות החלטה על מקצוע לחיים אלא פשוט משהו שיהיה כמו גשר לחיים עצמאיים.
ולבסוף, יש הרבה עמותות כמו "יאללה" או "הלל" שמספקות מעטפת של תמיכה וליווי ליוצאים בשאלה כאשר תרגישי שאת נמצאת (אם תהיי) במקום הזה.
לפעמים ישנו בלבול בין הדחייה מהמשפחה והדרך בה היא מתנהלת לבין מערכת היחסים שלך עם הדת. לא אצל כולם הדת ככ סוגרת וחונקת.... מה דעתך?
האמת שאין לי ממש חברות, אני כרגע סטודנטית אז יש לי חברה אחת בתואר אבל היא יותר כזה לעבודות
אפשר ליצור איתך קשר בפרטי
ולא בפורום תגובות? יש לי הצעה מתאימה בשבילך
השתדלי לשמור יחסים טובים עם המשפחה, אולי יוכלו למצוא לך לפחות ידידות נשים עד שתמצאי שידוך.
אנונימית יקרה, אני מאוד מבינה את מה שאת כותבת נראה שאת חווה את עצמך "כלואה" במקום שבו נוח לך מצד אחד כי הוא לא מאתגר אותך ומאפשר לך להישאר באותו המקום ומצד שני את מרגישה החמצה גדולה כאב ותסכול. ישנם הרבה מאוד דרכים לשנות את המצב מבלי לעורר מהומות משפחתיות. הייתי מציעה לך מעבר לטיפול האישי להצטרף לקהילה שלך אנשים צעירים שחוזרים בשאלה על מנת לבחון אם את מתחברת לזה. יכול להיות שהדחייה שפיתחת נגד הדת איננה קשורה לדת אלא לאופן שבו המשפחה שלך חיה את הציוויים הדתיים כך שגורמים לך להרגיש מוגבלת וחנוקה. בנוסף, האם את עובדת? לומדת? חשוב שתצרי מ
היי יקרה,
מבינה את התחושות שאת מתארת,
לפעמים שכופים עלינו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים או לא מבינים מה הסיבה לעשות אותם יכול להיות לנו קושי ו״אנטי״ כלפי זה.
אני חושבת שהצעד הכי חשוב הוא לדבר אולי עם אחד ההורים ולהסביר לו את הקושי שלך, בצורה נעימה ומכבדת, כשאת מסבירה גם את מבינה יותר דברים וגם לסביבה יש יותר סובלנות והכלה כלפי הסיטואציה, אולי הדרך שידברו אליך או הגישה תשתנה ותרגישי יותר בנוח.
בנוסף אני מציעה לך לחקור ולהבין למה עושים את כל המצוות שפעם אמרת שמרת, אולי כשתביני את הסיבה משהו ישתנה ובתוכך יהיה את הרצון לעשות אותם מתוך אהבה.
ה
היי את לא מבינה כמה אני מזדהה איתך ואני גם בגילך באמת מאחלת לך שיהיו לך חיים יפים ומדהימים ותהי אהובה על כולם💖
הי אנונימית ,אהבתי את תיאור הפרטים שכתבת היית כל כך ברורה שנאלצתי לכתוב לך ☺️בגדול זה סיפור חיים שמתבשל אצלך ובמרחק נגיעה מהמציאות,אני סתם בחור שפשוט חדש כאן ואת מצבך כבר חויתי.
היום אני דתלש ולא בגאווה או מבחירה
נוכל להרחיב אם תרצי בפרטי וכמובן שיש כאן אנשי מקצוע מה שאת מרגישה.. בהצלחה.
אנונימית יקרה, זוכרת שעניתי לך.... לא יודעת למה הפוסט שלך הוקפץ שוב. האם ניסית מסגרות שמסייעות לחוזרים בשאלה? , אילו מסגרות שבהם תוכלי לפגוש אנשים וזה בפני עצמו ייפתח לך עולם שלם וכן, שום דבר לא יחייב אותך לעזוב את הדת אבל כן תוכלי לחקור את העמדה הרגשית שלך כלפי הדת.
משפחה טובה היא בונוס נהדר בחיים אבל היא איננה משקפת את כל התחומים של האדם. נראה שאת שקועה במצב של "לדפוק את הראש בקיר" מבחינת הרצון לשנות את דרך המחשבה והפעולה של הורייך ואני לגמרי מבינה את התסכול ואת הכאב על זה יחד עם זאת הניסיון לשנות משהו שכפי הנראה בזמן הקרוב לא ישתנה
היי האמת שכתבתי פה בעבר פוסטים ומחקתי אותם פשוט הייתי צריכה הפסקה מכאן.
ועכשיו אני מרגישה שוב צורך לדבר עם מישהו....
בשמחה
אנונימית יקרה, את מוזמנת להעלות כאן כל מה שעולה על דעתך ועל ליבך.
לפעמים דווקא מקום שעזר לנו וסייע בתקופה קשה אנחנו נרתעים מלחזור אליו כי הוא מתקשר לנו בזיכרון עם הקושי והכאב שהיו אז... לכן, לגמרי מובן לי למה בתקופות מסוימות אנשים רוצים להיות יותר מחוברים לקהילה שלנו ולמה בתקופות אחרות פחות. הכל בסדר....