אני פרח,
לא פרפר
לא משנה כמה אני אנסה להשתנות
זה לא יעבוד
אני לנצח הייתי פרח ולנצח אהיה
אז כן,
אני יכולה להתכופף קצת לצדדים
ולדבר עם הפרחים האחרים שמסביבי
אני יכולה להיות הפרח הכי גדול ויפה שיש
אבל זה לא ישנה את העובדה שאני בחיים לא אצליח לעוף
להתחבר לפרפרים ולפרחים שרחוקים ממני
כי פשוט אני לא כזו
בא לי לגרור את עצמי למטה
לתחתית של האוקיינוס
לשקע מריאנה
הכי נמוך שאפשר
כי אז אולי
אני אדע איפה אני נמצאת
אולי שם אני ארגיש עומדת
לא באמצע
לא טובעת,
תלויה
בין שני צדדים
גלים
ותחתית
אולי אני אמצא שם
איזה סירנה
שתיתן לי אפשרות לנשום
מתחת למים
לכאוס
לכאב
אני אוכל להיות שם איתן
הסירנות
לשחות איתן
לצחוק איתן
לנשום איתן
אז אולי
כל מה שאני צריכה
זה לשחרר ולהמשיך לטבוע
אני כותבת
וכותבת
וכותבת
וכותבת
לוחשת את המחשבות שלי
לתוך הדף הריק
מספרת סודות כמוסים
שלא ידעתי שקיימים
בתוכי
מחשבוֹתי נעלמות
חֶּרֵש
זורקת הכל על דף
צועקת
שוכחת
את מה שעובר עלי
לרגע קט
אחרי הכתיבה
נהיה שׁקט
שַׁם
במוח
כמו להטביל את הראש בתוך האוקיינוס
השמיעה מתעמעמת
הראייה מתערפלת
והמחשבות
המחשבות מתחדדות
כי בזמן שהחושים מעו
רפלים
המוח רק מתחיל לעבוד
זה קשה להוריד את הראש.
זה קשה לי להוריד את הראש.
ברור שזה קשה
קשה לי להוריד את הראש
כשהאגו בשמיים
קשה לי להוריד את הראש
כשזה מה שכל החיים אמרו לי
כשבאותה נשימה
זה תמיד היה עם
תלכי עם ראש זקוף
קשה לי להוריד את הראש
מהמחשבה של
נולדתי וגדלתי להיות מה שנקרא
'לדה טובה'
כי אני באמת ילדה טובה
אבל פאק איט
אני תמיד צריכה להוריד את הראש
גם כשאני לא,
גם כשאני יודעת שאני צריכה
ללכת עם ראש זקוף
ולעמוד בגאווה
אומרים לי להקטין,
להנמיך
ולהשקיט
ולזוז קצת הצידה,
לא לתפוס הרבה מקום
ולהוריד את הראש
גם כשזה לא מגיע.
כל החיים חינכו אותי לזה
אבל זה בולשיט אחושרמוטה
אני לא צריכה להוריד
למה כשאני חושבת על זה אני רוצה להרגיש שְלֶווה. הבעיה היחידה עם זה היא שאני כבר אחת כזאת.
לא?
אז מה זה אם לא שָלְווה?
מה אני בלב מרגישה?
הרצון לעשות דברים,
לרוץ,
לזוז,
הוא לא שם.
זה לא אומר להיות שְלֶווה?
כנראה שלא
כי למה אני מרגישה את החוסר בלב?
את הקוביה החסרה.
אז הבנו זה לא שָלְווה, אני לא מאושרת.
אז אולי מישהו ידע להגיד לי מה זה?
מישהו שיעזור?
שידריך?
שיתן איזה רמז?
כי לבנתיים זאת לא הרגשה מוכרת ואהובה
או שאולי
היא כבר הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני
והיא תמיד שם,
פשוט לפעמים מתעמעמת
לכמה דקות.
השקט.
אז מה היא שַלְווה?
ההרגשה הזאת בלב,
המועקה,
החנק,
דפיקות הלב הפסיכיות,
כשכל הגוף רועד,
כל זה-
כשכלום לא חשוב,
כלום לא משנה,
לפחות לא באמת.
כולנו נמות.
פאק איט.
תנו לי לעשות.
מישהו שהוא באור יראה רק את החושך שמסביבו
אז אני באור?
כי אם כן זה ממש עצוב,
שאין מישהו
שיבוא
ויזרח לידי
ויראה לי
את האור שלו
כדי לא לראות רק את הרע,
אם ככה אנשים מוארים מרגישים
אז אני מעדיפה להיות הבן אדם הכי חשוך בעולם
רק כדי לראות,
קצת מהאור
שיש לאחרים.
אני מפחדת מזה שזה יעבור
לפחות לעכשיו
ואז זה יחזור מתישהו
בשנות השלושים או משהו
שסוף-סוף זה יקרה,
סופית
וכולם יחשבו שרק אז השתגעתי.
כשאני אדע שזה היה ככה תמיד.
אני חושבת לעצמי לפעמים, שאולי כדאי שזה יקרה עכשיו. ככה אני אפטר מזה מהר,
כבר תהיה עליי את התווית של הילדה המשוגעת.
אני כבר אכיר את הכל
כבר יהיה לי מרשם
ואני כבר אהיה מאוזנת
אז אולי באיזשהו אני רוצה קצת להתפלפ עכשיו?
כדי שהעתיד שלי יהיה וודאי ומסודר?
שהסביבה הזאת כבר תהיה מוכרת?
אבל הצד הנכון אומר לעצמו.
זה בחיים לא יהיה וודאי?
זה כל הזמן משתנה?
זאת בחיים לא תהיה סביבה בטוחה
או שאולי
אני רק מדמיינת
סיפרתי לידיד שאני עוברת כמה דברים,
השיחה עברה די לא נעים.
כאילו, ידעתי שזה בלתי נמנע
אבל לא רציתי שהוא יקפוץ למסקנה
שאני שונה.
למרות שזה די נכון
אני טיפה דפוקה,
אני אומרת בביטחון.
בא לי למחוק לו את השיחה מהמוח
כדי שהמחשבות שלי יוכלו לנוח
לא שזה כזה יעזור
אבל עדיין מקווה, שהזמן יחזור
כי אני לא אוהבת להתחרט ולזכור
שעשיתי טעות
