אני בת 62 בפנסיה מוקדמת, לא מרגישה משמעות .. כל היום בדידות ועצבות. לא רוצה לטןס לחול. עצוב לי שלבן דלי ובת זוגו אין ילדים..אולי אל הורים מבחירה..לא משתפים למה. 

כשהיתה מלחמה ואזעקות ואולפנים פתוחים נתן לי מרץ..ארגנתי את הממד, עשיתי משלוחים  .לא הרגשתי דכדוך או עצבות.. היה לי ענין .איך שנגמר שוב ההרגשה הרעה . המלחמה נותנת לי לגיטימציה להיןת בשקט בבית וכך גם בסגרי הקורונה היתי הכי מבסוטית. אני יכולה גם ככה להיות בשקט..אך הגורמים החיצונים..נותנים לי לגיטימציה להיות במצבי..בלי לשאול...אולי תלכי לחוג...אולי תלמדי משהו.. אני לא בן אדם של הת