מאז 1999 אני בתמונת פוסט טראומה (נפצעתי קשה בשנת 1982, בקרב בלבנון). ניסיתי להתגבר אך כנראה שלא יכול ממש אם כי מפעם לפעם יש שיפור.
מה שמחזיק אותי הם ילדיי הנפלאים (5) ואשתי התומכת (לפעמים דועכת מולי...)
עשיתי הרבה בחיי אך הכל מתגמד.
2 תארים באוניברסיטת ת"א. אך ככל שיודעים כואב יותר.
היום שבתי מביקור בבית חייל שנהרג (מתוך 7 החיילים שנהרגו בנגמ"ש גדווד 13). אני זוכר את החייל עוד כשהיה בן 4 (פגשתיו אצל סבו וסבתו באשדוד).
הכל חוזר ועולה אצלי הקיר ממול מקבל תוספות תמונות מלבנון. התקשרתי לחבר לפני חצי שעה ואף הוא לא ישן שנתו
