הקהילות שלי
בלוגים שמעניינים אותי
האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?
שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.-
Edit תודה אפי על התשובה
כשביקשתי מהפסיכיאטר שלי שיוריד לי מהכדורים הוא טען שאני עדיין לא מאוזנת מספיק. הוא אמר לי שאני צריכה עוד שנה עם הכדורים והתנגד להוריד לי במינון של האנטי פסיכוטי. אני באמת האמנתי שאני יכולה בלי והחלטתי בתור ניסיון לחודש להפסיק על דעת עצמי ולא להגיד לאפחד. הפסיכיאטר שלי במקרה גילה שהפסקתי.. לא רציתי שהוא ידע.
אני לא מאמינה בכדורים. אפ פעם לא האמנתי. אני חושבת שאני בעיקר עשיתי את העבודה באשפוזים ולא הכדורים.
עיצבן אותי שאפחד לא האמין שאני יכולה בלי ולכן החלטתי לבד להפסיק. אני מאמינה בגוף נקי ושלם ולכן התרופו
-
Edit
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.מנהל קהילה · 15.8.2014אכזבה יקרה. קחי בחשבון שגם לאחר שבוע נותרים בגוף שאריות מהתרופה, לכן העובדה שכרגע הנך חשה בטוב איננה מעידה על היכולת להיות ללא טיפול תרופתי. אני אגיד לך משהו ואסתכן בזה שאני אשמע מרובעת. עברת כל כך הרבה סבל : אשפוז, נסיונות תרופתיים, טיפולים וכד׳ כך שלא נראה לי שכדאי לך עכשיו כשהגעת לאיזון להפר אותו ובעיקר לא כך בבת אחת. אני הייתי מבססת חזק מאוד את האיזון.... לאורך חודשים ואז מתוך מקום של יציבות פיזית, נפשית, תעסוקתית, חברתית וכד׳ הייתי מפחיתה את הטיפול התרופתי לאט מאוד באופן מדורג ומלווה בטיפול. בכל מקרה אני מחזיקה לך אצבעות שתעשי את -
Edit אכזבה שלום,,
אני חושב שאת צודקת בהחלט,,הגוף יותר חכם מכל הרופאים "והמומחים" למינהם.אם את מרגישה טוב ללא הכדורים,,מצויין,,,,
הפסיכיאטר רוצה שתמשיכי לקנות עוד שנה כדורים ולהיות מכורה אליהם,!!!
והרצון הזה שלך הוא יותר חזק מכל התרופות למינהם,,!!
כמובן שיש להיות על "אש קטנה" ולבחון איך את "מתנהלת" ביום יום,,
כל טוב,,

-
Edit תודה בנו על ההבנה!! מרגישה טוב שסוף סוף מישהו אומר לי את זה. כנראה אני לא היחידה שחושבת כך.
אני לא צריכה כדורים! אני מתמודדת טוב בלעדיהם! לא צריכה להכניס את הרעל הזה לגוף ולטמא אותו. סוף סוף הגוף יהיה טהור ונקי!
מאחלת לך גם הרבה בהצלחה (:
-
Edit 

אחד מהדברים החמורים בהתנהגות רופאים כלפי מטופלים זה "חוסר הרצון" שלהם באמת לשמוע ,להבין ולעזור,,!!
אנחנו המטופלים הדיוטות,,לא מבינים דבר,,כך חושב כל רופא בכל תחום,!!! [אפשר למנות את האחרים על כף יד אחת ]
מבחינתם "העזרה" היא במתן מרשמים,,!!!
-
Edit
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.מנהל קהילה · 17.8.2014בנו ואכזבה היקרים. הלוואי ונוכל כולנו לחיות ללא תרופות ושהגוף שלנו ״יספר״ לנו תמיד מה הוא צריך ומתי. ... -
Edit
הגוף מספר,,אך אנחנו לא מבינים,,,,ומסתמכים על הרופאים למינהם,,אנחנו הדיוטות,,אמרתי,,
-
Edit אני חושבת שעשית את המעשה הנכון התחושות שלנו הן ברוב המקרים הכי אמיתיות וצריך לנסות ולא להיות תלותיות אך ורק בתרופות
האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?
שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.-
Edit
מאיה42 הפרעות אכילה מגיל 15. כיום חיילת ועדיין לא מצליחה להתנתק מהאובססיה לאוכל .חבר קהילה · 11.8.2014למה את חיה כדי לרצות אחרים? יותר חשוב לרצות את עצמך ולהציב לעצמך מטרות ושאיפות.. לנתק את עצמך ממה שאחרים יחשבו או יגידו.. גם אם זה טוב וגם אם זה לא.. האחראיות היא שלך. וההחלטות הן שלך. כשתורידי ציפיות מאחרים תראי כמה יוקל לך וכמה שקט נפשי ישרור בתוכך. :) -
Edit תודה מאיה (: אני מאז ומתמיד חיה כדי לרצות אחרים.. בעיקר את ההורים שלי. למרות שאני כבר לא מרגישה שיש להם ציפיות ממני. הפעם הראשונה ש"החלמתי" היה למעשה בשבילם. בשביל המשפחה ולא בשבילי. אז אני מקווה שבעזרת הרצון הגדול לרצות תמיד זה יעזור לי גם הפעם להחלים.
-
Edit
מאיה42 הפרעות אכילה מגיל 15. כיום חיילת ועדיין לא מצליחה להתנתק מהאובססיה לאוכל .חבר קהילה · 11.8.2014חייבת לציין בפנייך שגם לי היתה תקופה ארוכה יחסית של כמה שנים כשהיתי עדיין בהפרעות אכילה וכל דבר שעשיתי או לקחתי צעד זה היה כתוצאה ממה שההורים חושבים והיה כדי לרצות אותם,כדי שיהיו גאים,שירגישו שקט.. אבל בסוף ועם הזמן הכל התפוצץ ומה שלא בא מתוכנו לא שווה את זה וייהרס עם הזמן. אתן לך דוגמא: לפני שהגיע זמני להתגייס לצבא הייתי בלבטים עצומים עם עצמי ועם הסביבה וגם עם המטפלים שהיו לי.. כמעט כולם תמכו בהחלטה שאני לא צריכה להתגייס ושהמצב שלי לא מתיר זאת ושהמצב יחמיר.. וההורים מאוד התעקשו והיו נחושים שהצבא וההיכרות עם המסגרת הזו וחברים חדשים וע
