יעל 1985

לא פגשתי את הדיאטנית שלי השבוע ודווקא מאז הפגישה האחרונה שלנו ירדתי משמעותית במשקל. לא מצליחה לעצור את כדור השלג הזה כי לראשונה בחיי אני מצליחה לא לאכול! אני לא מבלמסת ומקיאה!! מרגישה כאילו אני סופסוף "מצליחה" בהפרעת האכילה שלי. פיתחתי איזו תחרות מוזרה עם עצמי על כמה הכי הרבה אצליח להוריד עד שלישי הקרוב ואם זה יזיז לדיאטנית שירדתי כל כך הרבה או שהיא תגיד כמה טוב זה שירדתי. 
ומה הטעם בכלל שאלך למרפאה אם אני לא מתכוונת להילחם בזה עכשיו? מה שייחלתי לו חיים שלמים סופסוף קורה ומהבולמית הכושלת שאני אולי הגיע היום שאצליח לרדת במשקל ולהיפטר עוד...

כולנו רואים את אותם העננים, אותה השמש, אותו ירח.. ואני מרגישה שאני חיה ביקום אחר. אורחת בעולם הזה שמתבוננת על עצמי מהצד. מנותקת מהכל, קמה כי חייבת, אוכלת כי זה חלק מהחוקים ואין לי כוחות להתנגד לחוקים האלה.. כי זה שוב יהיה לעצור את הכל, לארוז את עצמי לשקיות זבל ולנדוד למקום חדש. לא מבינה למה נלחמים עליי. אני הרי לא אני, זאת לא אותה אחת שבחרה לא מזמן בחיים.. שרצתה לנצח את העולם הזה.. שנכנסה לתחרות עם עצמה בשביל להוכיח לכולם שהיא לא חבית נפץ ושיצא ממנה משהו.. אני מרגישה חבית מקולקלת. יש בי נזילה והתרוקנתי מכל מה שהכלתי בפנים. אני חביתעוד...

עייפה מהאישפוז, מהמחלה, מההחלמה, מהמלחמה, מהיום יום האין סופי הזה. לקום בבוקר ולשנוא את עצמי, ארוחות, קבוצות, טריגר על גבי טריגר ואני כבר לא יודעת מה אני מעדיפה יותר - לצאת מההפרעת אכילה הזאת או להישאר איתה. אני מיואשת מלחיות איתה ומיואשת מלהילחם בה. נמאס לי משבתות מלאות כישלונות, מלענות במחלקה על איך עברה השבת, מרגישה כמו בלון שמתעופף פה במסדרון כל היום. אני מזכירה לעצמי כל פעם כמה קשה היה לי לפני כי איכשהו נורא קל לשכוח את כל הרע שהיה עם הפרעת האכילה ברגע שמצליחים לנשום קצת אוויר בלעדיה. אבל אני מתביישת להגיד פה במחלקה שאני מתגעגעת עוד...