עייפה מהאישפוז, מהמחלה, מההחלמה, מהמלחמה, מהיום יום האין סופי הזה. לקום בבוקר ולשנוא את עצמי, ארוחות, קבוצות, טריגר על גבי טריגר ואני כבר לא יודעת מה אני מעדיפה יותר – לצאת מההפרעת אכילה הזאת או להישאר איתה. אני מיואשת מלחיות איתה ומיואשת מלהילחם בה. נמאס לי משבתות מלאות כישלונות, מלענות במחלקה על איך עברה השבת, מרגישה כמו בלון שמתעופף פה במסדרון כל היום. אני מזכירה לעצמי כל פעם כמה קשה היה לי לפני כי איכשהו נורא קל לשכוח את כל הרע שהיה עם הפרעת האכילה ברגע שמצליחים לנשום קצת אוויר בלעדיה. אבל אני מתביישת להגיד פה במחלקה שאני מתגעגעת