איילת איתנו…אבל לא כ\"כ איתנו…

 כותבת לכן נועה, חברה של איילת…
אני לא יודעת איך לספר לכן, אז אולי אתחיל מהתחלה….
אולי זה יהיה קצת מבולבל…אבל אני הרבה יותר ממבולבלת,
איילת חברה שלי עוד מהגן, היינו חברות כמו שרק חברות טובות יכולות להיות…
עשינו הכל ביחד, הכל!!!
המשפחות הפכו לידידות, ואנחנו עלינו יחד לכיתה א', היינו זוג שלא נפרד…
באזור כתה ו', ראיתי שדברים מתחילים להשתבש…
לא אלאה אתכם, אבל איילת הפכה לאנורקסית קשה וכרונית.
היא הפסיקה לאכול ונכנסה ובאה בבי"ח במצבים מסוכנים יותר ופחות, אני הייתי איתה לאורך כל הדרך, גם כשהמשפחה הרימה ידיים. אהבתי ואני עדיין אוהבת אותה עד כלות נשמתי.
איילת עברה הרבה, הרבה מאד, חייה היו מורכבים- ועומק רגשי עצום שגרם לה להמון כאב, אבל היא לא התלוננה, רק כאבה בשקט.
איילת נדירה, נדירה ביופיה ובעיקר באיכויות שלה, שגם המחלה הארורה הזו לא הצליחה להכחיד.
באחד הימים כשהגעתי לבקרה והיא שוכבת באפיסת כח בביתה – סיפרה לי איילת על האתר הזה שהיא חברה בו, ועוזר לה ותומך בה ושהיא מרגישה שרק שם ישנן בנות שיוכלו להבין אותה עד הסוף, היא ביקשה שאנסה לזהות אותה וכמובן- לא היה לי ספק מי זו איילת, איילת זו איילת, כ"כ אופיינית לעצמה, כ"כ איילת. איילת השחר שלי, ומאז קראתי את רגשי ליבה הכמוסים אלו שלא ידעה לומר אפילו לעצמה, אלא רק בכתיבה…ואהבתי אותה אפי' עוד יותר,

ופתאום ראינו שנוי שמתחיל באיילת, איילת זוהרת יותר, חיונית יותר, ואיילת סיפרה לי שהיא החליטה לעלות כלפי מעלה, יש לה עוד חלומות להגשים, רצונות, שאיפות ומאוויים,
ודווקא אז, דווקא שהכל נראה טוב יותר- קרה השבר הגדול,
לאחר תקופה לא קצרה של אשפוז עקב בעיות קשות במעיה וניתוחים שאותם עברה בגבורה, שוחררה איילת כמה ימים אחרי ר"ה…כשהיא ממשיכה לעבוד על המשקל שאיבדה שוב, וקצת צבע ורדרד על לחייה שכ"כ הרבה זמן לא ראינו בפניה הצמוקות,
ביו"כ החליטה איילת לצום, למרות הוראתם המפורשת של ביה"ח והתנגדות הסביבה, למחרת יו"כ הייתה אמורה לשוב לבי"ח לבקורת, שלפתע בכניסה לביה"ח קיבלה איילת הפרעות קצב בליבה ואז הוא נדם, בגלל שזה קרה בבי"ח קיבלה איילת טיפול מהיר שהצליח להשיבה לחיים, אבל לא ממש…(מסתבר שהאלקרוליטים בדמה ובמיוחד אשלגן צנחו לרמה נמוכה מסוכנת…אכן מסוכנת)
מאז איילת חסרת הכרה, הפכה ל"צמח", איזה הגדרה עלובה צמח, צמח מסמל חיות, פריחה, אבל איילת נבולה, חסרת חיים,
שוכבת דוממת יפה כתמיד, ועל פניה הבעה שלווה שלא מהעולם הזה… פניה כפני מלאך אבל לא מגיבה, לא מתקשרת, לא חיה…
ואני כאן,לידה. עדיין לא יבשו דמעותיי, מחכה לאיילת שתתעורר, שתדבר ואפילו רק תחייך באפיסת כוחות.אני מדברת אליה, שרה אליה, מלטפת אותה, מקריאה לה מיילים, מקריאה לה אתכן, את הגיגי לבכן שכתבתן (אני יודעת כמה הייתן נוכחות בחייה) , בוכה לה -צועקת לה שתקום.
אבל אפס, אין תגובה, למרות שבתוך תוכי אני יודעת שהיא שומעת, מקשיבה, ואפי' רוצה לחבק אותי…
אני מתגעגעת כ"כ לאיילת שלי, אין לי חיים בלעדיה, עזבתי את עבודתי, ואני יושבת שעות ארוכות לידה, עיניי עייפות ונפוחות מבכי, אבל אני אמשיך לבכות ולצעוק עד שמשהו שם למעלה ישמע אותי ויעיר לי איילת, איילתוש שלי.
לא יכולה להמשיך הלאה, למרות מחלתה הייתה לי איילת אהובת ליבי, משוש חיי…גם כשהסתגרה לה בתוך עצמה, תמיד היה לה סדק צר בשבילי..
איילת, תאמרי לי מה אני יכולה לעשות בשביל שתתעוררי?? מה??
קודם, נדיר שעבר יום מבלי שהיינו יחד, ובתקופות הקשות יותר – הייתי ליד מטתך והיינו גם סתם כך שותקות…אבל בפנים מלאות הבעה.
אני לא יכולה לדמיין את שארית חיי בלעדייך -איילת, חיי אינם חיים, הפכתי לצל אדם. את חייבת להתעורר, שומעת??
חברות, אני בטוחה שאתן המומות, וצר לי- אבל אם זה יעזור אפי' לבת אחת הרי זה שכרי…
הקראתי לאיילת את מה שכתבתי בבלוג שלה…כאילו מבקשת אישור.
אני מספרת לה על כל צעד ושעל בחיי.
כרגע, היא עדיין שוכבת בביה"ח כך כבר קרוב לחודש, לצרופאים אין תחזית, בקרוב, אם חלילה, לא יהיה שנוי -תועבר לבית לוינשטיין ברעננה.
אני אהיה כאן להקריא, לעדכן ואולי גם לשתף את שעובר עליה ועליי.
ואם תרצו – תוכלו לכתוב לה, מבטיחה להקריא לה…

בשורות טובות בקרוב
נועה