מושב ליצנים; בין ליצנות רפואית לליצנות פורימית

מכירים את הטיפוסים האלה שכשנתקלים בהם חייבים לחייך? אורנה כהן היא כזאת אבל לא רק.

אורנה היא בראש ובראשונה בן אדם, טיפוס של אנשים ושל חיות (בשורוק) ומעבר לכך היא בעלת מקצוע ייחודי – ליצנית רפואית וג'לולוגית.

בפרוש עלינו חג פורים שמח ומבדח, שאלתי את אורנה על הקשר בין הליצן הפורימי לליצן הרפואי.

היא: כלום. לא, בעצם יש קשר והוא ההתעניינות התקשורתית לקראת פורים הצצה לה מידי שנה בזמן הזה. וכמובן השימוש במילה ליצן. אך מעבר  לכך זו טעות שגורה הנובעת מחוסר היכרות עם המונח ומקורו.  קיים כאן קושי בהגדרת המושג ליצן רפואי.

מקורו של הליצן תיאטרלי, דמות השוטה של  צ'ארלי צ'אפלין או ליצן הקרקס האמריקני (שגם הוא שונה מדמות הליצן המוכרת לנו בארץ). להבדיל בארץ, כשאומרים ליצן מדמיינים משהו גרוטסקי, מלא צבע וקול, משהו דמוי רונלד מקדונלד אדום השיער או ליצן הפעלות של יום הולדת.

ליצן רפואי הוא לא ליצן של רעש וטראראם אלא משהו הרבה הרבה יותר מורכב. מעבר  לכך עבודת הליצן הרפואי היא עבודה הנעשית משך כל השנה ללא קשר לחג זה או אחר. זה מקצוע. זו עבודה. עבודה של ימי חול ולא של ימי חג! ואפילו להיפך, בחגים בתי החולים והמוסדות מלאים מתנדבים ודווקא אז צריך אותנו הכי פחות (אלא אם מדובר בעבודה בעלת המשכיות בה מחכים לנו, כמו למשל מחלקת ילדים אונקולוגית).

אני ליצנית רפואית וג'לולוגית. כרגע אני עובדת רק עם מבוגרים וקשישים. עוסקת בתחום כבר 9 שנים.

הא? מה זה הג'לי הזה?

ג'לולוגיה זה פיתוח של מודל הליצנות הרפואית שעובד עם שילוב אמנויות. תקשורת באמצעות שילוב אמנויות והומור, כשליצנות היא רק נדבך אחד. יש למשל בובנאות, מוזיקה, אמנות פלסטית.. כשהמטרה היא להשתמש בכלי האומנות כשפה.

למשל בעבודה עם פיגור שכלי אני עושה שימוש בתחושות וצלילים כשפת תקשורת. או אפשר למשל לתקשר על דף באמצעות שרבוטים.

זה פיתוח שנוצר בארץ, אבל ממה שאני חווה היום בשטח יש קרבה הדדית – ג'לולוגים משתמשים בכלים של ליצנות – וההפך.

אז מהי ליצנות רפואית ומהי בעיניך?

ליצנות רפואית זה מקצוע העוסק באוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים, ולא רק ילדים. למשל חולים מאושפזים או כל קהל יעד אחר עם צרכים מיוחדים. הליצן הרפואי עושה דברים שלא קשורים לליצן הפורימי המוכר כלל ועיקר; הוא קודם כל נוכח, נמצא בהקשבה. להיות עם, כאן ועכשיו.

יש צורך בהקשבה גדולה לפרטנר שהוא האדם החולה/המאושפז/החוסה. בין אם מדובר בילדים, דיירי בתי אבות וכן הלאה. מטרתו של הליצן הרפואי היא הסחת דעת והכנסת ונטילציה למערכת. להכניס אוויר שונה ולאוורר. זאת תוך שימוש בתפיסת עולם הומוריסטית – רואים מה שכולם רואים אבל מנקודת מבט אחרת.

לדוגמא שקית שתן הנתפסת כדבר לא נעים ומביך את החולה, אם נשים עליה מדבקות של דגים נהפוך אותה באחת לאקווריום ונשנה את הגישה וההסתכלות.

צריך להבין שבתי חולים אינם המציאות הרגילה של המאושפזים בהם, לכן הם מהר מאד נקלעים לכאב, חוסר אונים וחוסר שליטה. היכולת לבוא, לאוורר, להעניק מבט אחר תוך שימוש במה שיש במקום היא התפקיד, והיא מצריכה המון אלתור וחשיבה יצירתית.

ניקח למשל כסאות גלגלים, נהפוך אותם למכוניות ונקיים מרוץ.  לחשוב מה זה יעשה וייתן לילד שבכסא.

לדידי, אגב, חשיבה יצירתית והומור הם משהו שניתן לפתח. זה שריר. יש פשוט אנשים שהוא מנוון אצלם.

עשיתי בעבר קורסים לאחיות. לא כדי להפוך אותן לליצנים רפואיים אלא כדי לתת להן כלים לשימוש בעבודת היום יום.

ברגע שנותנים מקום ומתאמנים אפשר לפתח את החשיבה ההומוריסטית.

דמייני למשל מקל של בדיקת גרון. עכשיו קחי שניים כאלה ותהפכי אותם למקלות תיפוף, תוציאי אותם מההקשר הרפואי שלהם. או שימי את שניהם בפה כמו ניבים של ארי ים. אם עושים את זה כמו שצריך אפשר להשאיר את זה לאדם שעובדים מולו. את האופציה, את החלון שעכשיו הוא יודע לפתוח, ולזכור שהוא אדם ולא רק חולה, שהוא ילד ולא רק במוסד…

אני עובדת כיום רק עם פיגור שכלי וזה קצת שונה כי הם לא שוכחים. זה מי שהם. אני איתם בסיטואציה היום יומית שלהם, אני אחת מההפעלות שלהם.

בניגוד לאדם בבית חולים שנהיה חולה ומתייחסים אליו כחולה (אתה תופס את הפרסונה שנותנים לך על כלל המשמעויות כולל חלוק בית החולים). אגב, במקרה כזה צריך, לא אחת, להזכיר להורה שזה גם הילד שלו ולא רק החולה כרגע.

העבודה עם פיגור שכלי קצת שונה אבל הרעיון בבסיס דומה – מה הדבר שאת משאירה מאחוריך? כלים שהם יוכלו לעשות את זה בעצמם – לאוורר, להסתכל על דברים במבט הומוריסטי.

איך התחלת?

המחלקה הראשונה שעבדתי בה הייתה אונקולוגית ילדים באותו בית חולים בו אמי נפטרה מסרטן.

זו הייתה למעשה בחירה שלי ללכת להחזיר.

עבודה במקום כזה משמעה להיות עם.  מה שהילד צריך כאן ועכשיו. למשל לפרוק תסכולים (בעיקר אם הילדים מאושפזים זמן ממושך ומוצאים מהמסגרות הרגילות והמוכרות שלהם).

מאד חשוב גם לתת לילד תפקיד; בעצם כשאני שם יש מישהו שהוא יכול להגיד לו לא (בניגוד לצוות הרפואי, בדיקות וכו), יש מישהו שיקשיב לו. אני נותנת לילד את השליטה. פותחת לו צוהר של שליטה ממצב של חוסר אונים וודאות. אפשר למשל לעשות את זה באמצעות הכנת בלון בצורת חרב שאנחנו מדביקים עליה 3 מדבקות שהן כאילו כפתורים המפעילים אותי. אז הילד מפעיל אותי – עוצר אותי, גורם לי לצחוק וכו. עצם זה שהוא גורם למישהו אחר לעשות משהו – מחזיר לו את תחושת הכוח.

אני יכולה, למשל, לבוא בדמות, לילד שצריך עכשיו לפרוק תסכול, לבנות מגדל מקוביות והילד מפרק. אני שוב בונה – והוא שוב מפרק. וכך שוב ושוב ושוב. האפשרויות רבות ומגוונות ויכולות להיות פיסיות.

הייתה תקופה בה עבדתי במיון ילדים וגיליתי שאני נכנסת לבדיקות דם של תינוקות וילדים בעיקר בשביל האמא ברוב המקרים. אם האמא בלחץ זה מלחיץ גם את הילד וגם את האחות. לכן הייתי נכנסת הכי רגועה, בנשימה איטית מכוונת, ומנגנת בקסילופון את "אמא יקרה לי". או לחילופין הייתי נכנסת ונותנת לילד, שאוחזים לו בגפיים כדי שלא יזוז בזמן בדיקה, לבחור שיעשו משהו עבורו בסיטואציה שהיא קשה עבורו. למשל לבחור צורה לבלון שאקפל לו.

חברה שלי שעבדה במחלקת דיאליזה הביאה פעם ערימת עיתונים ובשיתוף מלא של הצוות היא והחולים קרעו לגזרים את העיתונים, הכינו כדורים ואז עשו מלחמה עם הצוות הרפואי. פגיעה באחות 10 נק, ברופא 20.. את יודעת כמה תסכול דבר כזה מוציא? וכמה זה מרגיע ומשחרר?  גם את הצוות אגב.

ליצן רפואי צריך להיות אמפתי ורגיש ובעל יכולת הכלה והקשבה. לשמוע ולראות בין השורות את מה שהאדם שמולו באמת צריך – ומשם להציע לו, החל מדברים של ליצנות, דרך משחקים משותפים ועד יצירה בצוותא – למשל להמציא יחד שיר.

החשוב הוא לראות מה האדם מולך צריך ולעבוד עם זה.

איפה בכלל מוצאים ליצנים רפואיים בארץ? יש מקומות שלא מוכנים לשלב ליצנות רפואית? איך היחס של הצוותים הרפואיים?

היום אין כמעט בתי חולים שלא מוכנים לשלב ליצנות רפואית. תמיד יכול להיות מנהל מחלקה או רופא ספציפי שלא משתפים פעולה. צריך לזכור שהמקצוע קיים בארץ כבר כעשרים שנה. ברור שהשנים הראשונות היו קשות יותר. השיתוף עם הצוות מאד חשוב. כשעבדתי בבתי חולים הייתי שם לא פחות בשביל הצוות עצמו. גם הם שחוקים, קשה להם, כל היום באים אליהם בדרישות וגם הם צריכים יד. לא פחות חשוב להקל עליהם ולתת להם שניה של אוורור, חיוך, פרספקטיבה. שניה של השתטות בתוך עבודה רצינית וסיזיפית. מאד חשוב לבנות אמון וקשר.

מה יחס הסביבה למקצוע שלך? כלומר משפחה וחברים

תמיד מתעניינים. תמיד יש תגובות של סקרנות ושאלות. אפשר לומר שזה מקצוע שבירת הקרח האולטימטיבי. בדרך כלל הם מגלים שזה מאד שונה ממה שהם חשבו, כי לאנשים יש סטיגמה בראש בגלל השרשה לא נכונה של המונח ליצן. ליצן רפואי בד"כ לא יהיה למשל מאופר כבד. הרבה פעמים הוא יגיע כדמות מסוימת (שהוא המציא ואימץ לעצמו). לי יש למשל את שמילבי, בת דודה של בילבי, עם הנמשים והקוקיות.

איך בכלל הגעת למקצוע הזה?

ראיתי את הסרט "פאטץ אדאמס" ואמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אז עוד לא היה כלום בארץ. בבי"ח במרכז הארץ בדיוק התחילו עם קורס שהיה בעיקר ליצנות ופחות רפואי, או לפחות ככה אני הבנתי את התכנים שלו.. קצת פחות התאים. חודשיים לאחר הפטירה של אמא שלי שודרה בערוץ 10 התכנית "מאחורי המודעות" של שירה פליקס, ובה הייתה כתבה על ליצנות רפואית. ראיתי את זה במקרה. התגובה הראשונית שלי הייתה שאני לא יכולה לעשות את זה כי אני לא ליצנית, ואז ראיתי ג'לולוג בעבודה עם ילד ואמרתי שאת זה אני רוצה, יודעת ויכולה לעשות.

פתחתי מחשב לראשונה בחיי וחיפשתי. עשיתי את הקורס הזה כמתנה לעצמי. לאחר שנה ו-7 חודשים קשים בהם ליוויתי את המחלה והגסיסה של אמא זה מה שנתתי לעצמי. תוך כדי הקורס הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים. תחילה אמרו לי שזה רק מתנדבים אבל נלחמתי ודחפתי, עד שהפכתי את המקצוע למקור הפרנסה שלי.

אפשר לחיות מזה? מי בכלל משלם?

פרנסה אך בקושי. קשה מאד למצוא עבודה וצריך להיות "פושי". בבתי חולים יש המון מתנדבים או עמותות המספקות מתנדבים בתחום (שזה קשה וכמעט בלתי אפשרי כי המתנדבים בקושי מחזיקים מעמד לאור השחיקה ויש קושי בהגעה לאותה רמת מקצועיות של אלו שזה המקצוע שלהם כי הם פשוט לא שורדים לאורך זמן).

רוב המתנדבים שהכרתי לא החזיקו מעמד מעבר לשנה-שנתיים.

מי מממן? תרומות או עמותות. למיטב ידיעתי לא בתי החולים עצמם. חשוב לקחת בחשבון עוד דברים, למשל שהעבודה בבית חולים היא אמנם הכי כיפית – אבל הייתי חולה המון, גם זה מחיר.

מקומות אחרים כמו כפרים של חוסים הם בעלי תקציב לרווחה ופעילות חוגים ואני מפעילה שם על תקן חוג.

יש תמורה שאת מקבלת מעבר למשכורת?

ודאי. מקבלים תודה מכל כך הרבה מקומות ואנשים. אנשים רואים אותי ומייד מחייכים. גם אנשים שלא קשורים באופן ישיר גם שומרים בכניסה. אני מביאה איתי משהו אחר. אני נראית אחרת. אישה מבוגרת שהולכת עם קוקיות וציורי נמשים על הפנים. יש גמול נפשי מאד גדול בעבודה הזאת.

פידבקים של מי שעובדים איתו וגם של הצוות המטפל.

כשאנשים מגלים מה אני עושה הם מגיבים באחת משתי דרכים, או שהם מתלהבים כי זה מגניב או שהם אומרים שזה קשה מאד ואיך אפשר. אז אני אומרת שאין להם מושג איזה תגמול יש פה.

אני זוכה להיות חלק ברגעים קסומים ומשמעותיים, זו זכות. לאדם רגיל אולי יוצא פעם או פעמיים בכל החיים להיות שותף כזה, ואצלי זו העבודה שלי!

איך הופכים לליצן רפואי ולמי זה מתאים?

לומדים. כיום יש קורסים כמו פטריות אחרי הגשם. חשוב מאד גם ללמוד את הפסיכולוגיה של האדם המאושפז, את הצד הנפשי ולא רק לקפל בלונים.

למי זה מתאים? צריך מבנה נפשי מסוים כדי לעשות את זה. יש מי שלא יכול להיות ליד קושי , מצוקה, אפילו מוות לעיתים (אם כי זה תלוי היכן עובדים) וכו – זה לא מתאים.

צריכים להיות אמפתיים. להבין שהרבה פעמים אתה הכלי של מישהו לשחרר כעס ולפעמים זה יוצא עליך, לכיוונך, ואתה צריך להבין שזה לא אתה. צריכים קריאטיביות ותושייה לצד הבנה שלא לכל אחד אפשר תמיד להגיע וגם לדעת שלפעמים זה לא מצליח. וחייבים להיות רגישים לניואנסים. היה לי סיפור של ילד שהיה בבידוד במחלקה האונקולוגית. אמא שלו הייתה בחרדה עצומה. כך, למרות שיש לי אישור כניסה לחדרי בידוד והשתלה, וציוד מיוחד שעובר חיטוי – היא לא הסכימה ולא רצתה שאכנס בשום אופן. והילד נורא רצה. הוא היה עומד בלול וקורא לי. זה היה מכמיר לב אבל הייתי חייבת לכבד את האמא, להבין אותה. ניסיתי לעבוד איתו מהחלון כמה שרק יכולתי. צריך המון בשלות נפשית.

יש לך עוד אנקדוטה מחייך המקצועיים לשתף? סיפור זכיר או יוצא דופן? משהו שלא חושבים עליו?

כשעבדתי במחלקה בבית החולים היה לי חשוב  לצור קבוצות שייכות. בבית חולים קבוצת השייכות שלך היא החדר שלך ולא תמיד אתה בקשר טוב עם האנשים החולקים איתך את החדר. אבל אם מצליחים למצוא משהו משותף בין המיטות ולחבר בין המאושפזים – המקום פתאום הרבה פחות מנוכר ומאיים.

אז מה עושים למשל כשיש מקרה של חדר בו מאושפז ילד בן 6 לצד בחור בן 21? איך מחברים ביניהם?  עשינו מרתון טאקי. זה משהו שמקשר בין כל הגילים וכך הם הפכו לחברים. היצירתיות פה חשובה – לזהות את הצורך שלהם, להציע – והם תמיד המחליטים הסופיים.

מה את עושה היום?

אני עובדת עם אנשים בעלי פיגור שכלי ואוטיזם. יש ביתן שאני עובדת איתו כבר שנה. ביתן של מקרים מורכבים וקשים. בשלושת השבועות האחרונים מישהי שעד עכשיו לא הייתה משתתפת בפעילויות שלי, לוקחת לי את היד, כורכת סביב הצוואר ומחבקת אותי. ושנה, שנה שאני שם פעם בשבוע, אבל רק כעת היא הפשירה והבשילה אלי. אני נותנת להם לקבוע את הקצב.

אני עובדת גם באופן פרטני ונוצר לי קשר מאד מיוחד עם מישהי שאני עובדת איתה חצי שנה.כל ההתחלה הייתה הבניה של מה שקורה בינינו – לא פשוט כשהיא לא מדברת. היה צריך להבהיר לה שהיא קובעת מה יהיה בפגישות שלנו ומדהים היה לראות את הביטחון שלה הולך ונצבר.

היא יודעת שאני באה במיוחד אליה והיא קובעת מה קורה – מוזיקה, ספר, להצטרף יחד לקבוצה שלה, לטייל. אני מכבדת את זה. (גם כשהיא מנפנפת אותי ב"ביי", דבר שקרה פעם).