על איזה הבטחה מדברים?

הארץ המובטחת!?

"אני שונא פסיכולוגים", נבח לעברי אלעד בפנים מכווצות. תוך כדי התמקמות מאולצת בכורסת חדר הטיפול של שרותי הייעוץ באוניברסיטה.  "אז למה הגעת לכאן?", שאלתי.

"כי ההורים שלי הכריחו אותי", שלף בעוינות , "הם אמרו שאם אני לא אהיה מטופל בגלל המוגבלויות שלי אז חאלס עם המימון של האוניברסיטה. לא שאכפת לי לא ללמוד אבל הם גם הודיעו לי, שיפסיקו לממן לי את קורסי המיסטיקה שלי, שבשבילם אני  מקים את עצמי בבוקר".

"אהה",  השבתי בחמיצות אז אתה כאן בכפייה.

"אמת", השיב כשנימת  עליונות התגנבה לקולו הסדוק. "פסיכולוגים הרסו לי את החיים, תמיד הפחידו את ההורים שלי, שבלעדיהם אני לא אתפקד ובסוף הם רק הזיקו והשפילו. ישבו כמו אלוהים, חפרו בפגמים הפיזיים שלי –  שיקפו לי אותם יעני,  והחלישו אותי, בקיצור, את מבינה, שאין שום סיכוי, שאני הולך לתת לחרא הזה להרוס אותי שוב"

נחמד שאני ה"חרא". למה תמיד כל הצרות האלה נופלות עלי?, הרגשתי, שעננת הקרבנות של אלעד מתמקמת בנוחיות בתוכי.

"אז אנחנו תקועים", אמרתי, מתוך הבנה שכנות היא האסטרטגיה היחידה, שנותרה לי. "אני לא יכולה לזרוק אותך מכאן כי אני מתמחה מושתנת, שצריכה להצליח עם המטופלים שלה ואתה לא יכול לזרוק אותי כי אחרת לא יהיה לך מימון לדברים, שאתה אוהב".

בואי נעמיד פנים, שאנחנו לא בטיפול ואני אשאל אותך שאלות, נידב אלעד מעט נכונות מצידו.

"שוט", אמרתי בהקלה, מקווה, שאיש מן הבכירים איננו עומד במקרה מאחרי הדלת וחוזה בשבירת הגבולות הטיפוליים המקודשים.

"אם היית דמות תנכית מי היית?".

"משה", יריתי.

 "שלום, אני אחיך אהרון" , החזיר ברכות וחיוך זהיר עלה על פניו הכאובות.

"הבנתי הכול",נשפתי לעברו, אז גם אתה צעדת ארבעים שנה במדבר אכלת קוצים ולא הגעת לארץ המובטחת?!

"לגמרי, שנים של טיפולים, פיזיותרפיה, רופאים ניתוחים, איש לא האמין, שאגיע לאוניברסיטה והנה אני כאן ועדיין חריג ומחוץ למועדון של מה, שנקרא נורמאליים".

ו"את מה?"," את נראית כמו אחת שיש לה הכל".

"חה, מה נראה לך?, שאני לא אכלתי חרא.שום דבר לא הלך לי חלק בחיים  ודרך אגב גם אני הייתי חייזרית:  חיוורת, חולנית ומודרת שנים מקליקת המקובלות".

וגם…"אההה", היססתי.

"מה?, תגידי, תגידי אל תסנני", דחק בי אלעד.

כאשר אבדתי אבדתי, חשבתי, מועצת הפסיכולוגים עוד תשלול לי את רישיון הטיפול אבל היה מאוחר מכדי לסגת .בעיניו של אלעד להט אור, שלא העזתי להסתכן בכיבויו.

"עכשיו כשאתה שואל, אני מעבירה את חיי כמו בסרט:  היו כישלונות, אהבות מוחמצות, אבדנים ודחיות כואבות אבל וזו האכזבה הגדולה.  גם כשהייתה אהבה ושמחה ותחושה של ניצחון לא הרגשתי שרגלי דורכות בארץ המובטחת זאת, אתה יודע, זאת עם החלב והדבש, תמיד נותרה הפגיעות וחווית הכאב הקיומי.  בתאכלס, רימו אותי, הבטיחו , שאם אתאמץ אגיע לשם וכשאני שם כביכול –  אני לא שם".

פיו של אלעד נפער ונשימתו נעצרה: "אף פעם לא שמעתי אדם לא נכה מדבר ככה, הייתי בטוח, שתמיד טוב לכם".

"יקירי גם משה וגם אהרון נותרו בהר נבו משקיפים על הארץ המובטחת" ובייננו, הוספתי, נותנת דרור לאסוציאציות החופשיות להשתלט עלי: "הארץ המובטחת הזאת יכולה להיות די מחורבנת לפעמים, לא?!.

"סופסוף מישהו אומר את האמת –  עבדו עלינו", פרץ בצחוק, שסחף אותי לגמרי, "זה לאאא מאאצחיק", חרחרתי מצחוק. "סידרו אותנו".

חחחח, אני מת :"מסכן משה והוא עוד חשב שהוא הפסיד משהו".

"אתה יודע", הרגשתי פתאום תחושה של הארה,תוך הבלעת גיחוכים בלתי נשלטים  "אולי זה הפאק שלנו, הקרבנות הזאת, החיים שהבטיחו לנו ולא קיבלנו ,אפילו, שהיינו ילדים טובים".

"ואת יודעת מה הכי גרוע? – האמונה שלנו, שיש כאלו שגרים שם בארץ הלא קיימת".

"ומצד שני", אלעד חייך אלי בשובבות, יש רגעים, שהיא כן קיימת אני לא יודע אם את מרגישה אבל אנחנו נמצאים בה כרגע".