פוסט בלי שם

תקופת הבחינות הזאת מסרבת להיגמר

והיא גומרת אותי בדרך.

חתיכת משבר עברתי.

משהו מזעזע. ממש ממש נבהלתי.

הייתי מפורקת, לא הפסקתי לבכות.

זה היה מפחיד.

אבל הצלחתי איכשהו להתרומם ולהמשיך

אני באמת לא יודעת איך.

חזרתי עם הזנב בין הרגליים לפסיכיאטר ההוא,

כי ידעתי שאני חייבת לקבל עוד עזרה תרופתית.

צייד אותי בעוד כדורים,

והמצב השתפר.

אני עדיין לא בסדר.

ממלמלת לעצמי שוב ושוב "שאלוהים ייקח אותי כבר",

מותשת. עייפה.

אבל יש הבדל ענק בין הימים המחרידים ההם בהם הייתי מרחק צעד קטנטן מלפגוע בעצמי באמת,

לבין עכשיו.

הייתי אצל המטפלת לפני שבוע וחצי שלי,

כבר הייתי נכונה לעזוב –

כי היא לא ראתה אותי

והיא לא נבהלה מספיק

והיא אכזבה אותי מאוד.

ואמרתי הכל. שאני מאוכזבת, שהיא לא רואה, שאני לבד אפילו שאני צועקת הצילו.

שאם לא הייתי באה ואומרת את הדברים, לא הייתי חוזרת בכלל.

היא הייתה בסדר.

אפילו התנצלה.

ואז שוב לא הייתה פגישה בשבוע שעבר,

וביום חמישי הקרוב אמורה להיות פגישה משותפת איתה ועם הדיאטנית.

אני עדיין חושבת שמשהו שם לא הולך.

ששיטת הטיפול הזו לא טובה לי,

שמי שאמר שטיפול התנהגותי זה הדבר הכי יעיל לבנות כמוני שיקר,

שאני צריכה יותר.

וכשתגמר (אם תגמר.) התקופה המסויטת הזו,

אבדוק אופציות אחרות.

פשוט כנראה נגמרו לי כל האופציות של טיפול ללא עלות.

ואני ממש לא יודעת אם אוכל לעמוד בזה כלכלית.

אני אוכלת. כל היום. המון. דברים עתירי קלוריות.

זה כבר בקושי בולמוסים, זה יותר פשוט… לוותר.

לאבד שליטה.

לאכול. כי מרגיע. כי טעים. כי לא מזיז לי.

כי לא אכלתי דברים כאלה כל כך הרבה זמן.

והאשמה בשמיים.

אבל אני לא מפסיקה.

בקושי טורחת להקיא, אין לי כוחות לזה.

אני לא מעיזה להישקל (ממצב של המון שקילות ביום..)

אבל עליתי, המון. המון. כמות לא הגיונית של קילוגרמים, בחודש וחצי.

ואני לא יכולה לסבול את עצמי.

ואני נמנעת מלהסתכל במראה

ואני מתביישת לצאת מהבית

ואני אשמה

ואני מגעילה

וזה בעיקר מאוד מאוד מאוד כואב לי.

אבל בשביל לשרוד – אני מעיפה את המחשבות האלה כמה שרק אפשר

לאיזה מקום פצפון בירכתיי המוח.

כי אחרת אשבר.

משלמת מחיר כבד על שבירת הכלים הזו

בהשמנה, בסלידה מעצמי, בבושה, בכאב.

אבל לא נותנת לזה להרוג אותי, לא עכשיו.

לא עד שייגמרו כל הבחינות והעבודות.

ומה אחר כך? אני לא רוצה לחשוב על זה.

אצטרך להתמודד עם ההשלכות של ההתנהגות שלי עם האוכל

אומרת לעצמי שכשאצליח לאגור כוחות אחזור לצמצם

אבל אולי אני עובדת על עצמי

כי בשביל להיכנס לתקופה של צמצום

אני צריכה לאסוף כמויות על טבעיות כמעט של כוחות

כי זו לא אני.

לא משנה כמה הייתי רוצה להיות כזו,

אני לא יודעת לרעוב,

אני לא יודעת לשלוט בעצמי,

אני לא כזאת.

תקופת צמצומים עולה לי בבריאות נפשית מטורפת,

בלהחזיק את עצמי כל הזמן,

ואולי זה גם תרם לבואו של המשבר הגדול

כי לא הצלחתי יותר להחזיק

והכל היה כבר ממש יותר מידי.

אני מתביישת שאני לא חזקה מספיק,

בשביל לסתום את הפה, בשביל לעצור את עצמי, בשביל לרזות.

אבל אסור לי לחשוב על זה

שלא אקרוס שוב…