"מה קרה את שזופה ככה?"

יש הבדל מאוד גדול בין ההגיון לרגש. ואצלי, הם כאילו שני גופים נפרדים שפועלים על מערכות עצמאיות שלא קשורות אליי בשום צורה שהיא. אני אסביר לכם למה זאת בעיה.

יש ימים שאני פשוט מוצאת את עצמי מפוצלת ל-80 מליון חלקים. 

היום היה אחד מהימים האלה. יום רע.

קמתי ב6:30, פתחתי עיניים לצלילי אביתר בנאי ששר במיוחד בשבילי "יש לי סיכוי להינצל אני יודע.." ואני מתיישבת על המיטה, מחכה, אולי לרגע אחד קטן, 5 דקות של בוקר יהיו ל- 5 דקות של אושר. והחיוך לא מגיע. והמועקה לא יורדת מהלב לרגע. ואני קמה בכבדות מהמיטה. ולא בגלל הסדר יום העמוס שמצפה לי. אלא בגלל שבאיזשהו מקום, אני כל כך רוצה להרגיש שוב קצת מאושרת.

הולכת, מצחצחת שיניים ואז זה מכה בי. אני נראית בריאה! הפנים שלי התמלאו!

והלחץ גובר. והידיים מתחילות לרעוד. והכל בלתי נשלט, אני יודעת שזה עומד להגיע. ההתקף חרדה בפתח ואני לא יכולה לעצור אותו. אז אני משפשפת עיניים, שוטפת פנים ומכינה את עצמי נפשית למאורע. 

מדברת לעצמי, נותנת לחלק של ההיגיון לנסות ולעודד את החלק של הרגש מעט.

ואני עומדת מהצד, מתבוננת בדיאלוג הפסיכי שמתרחש לו מול המראה. 

וההיגיון, גם הוא מרגיש שהמצב הולך ונהיה עדין ורעוע, כמו קרון של רכבת הרים שנייה לפני הירידה הגדולה.והוא מדבר אל הרגש ומנסה לשכנע אותו: הרי זה לא הגיוני שעלית כל כך הרבה במשקל, מכמה ימים של אוכל לא מעלים 10 קילו. הרי זה ברור לך שזה חלק מההפרעה, זה לא אמיתי.

לרגע הוא נשמע כמו עשרות הרופאים שהכרתי בחיי, כאילו אימץ את דעתם, אפילו להיגיון שלי אין אופי משלו. הכל בנוי מקלישאות ומשפטים ידועים שמופיעים באינטרנט. 

אבל הוא בשלו: הרי את יודעת שאת חייבת להכניס קצת אוכל לפה כדי לשרוד, את יודעת שאין מסגרת כרגע שתסכים לטפל בך, את בכוחות עצמך, לטוב ולרע. והתיאבון המוגבר, את יודעת שהוא בגלל הכדורים. את הרי יודעת שהגעת כבר למינון מסכן חיים ואת חייבת להפחית. את יודעת! 

והוא ממשיך וצועק לרגש שלי אבל אני רואה את הרגש מהצד, רואה איך הוא ממלא את העיניים בנוזל השקוף הנוראי, רואה איך הוא אוטם אותי לאט לאט, סוגר אותי פנימה, מקבל החלטות מבלי לשתף את שאר החלקים שבי. הוא מרוסק. ואני עומדת מהצד, כמו שהמשפחה שלי עומדת מהצד, מנסה לחבק אותו לעודד אותו, מנסה להרים אותו טיפה, אבל הוא שבור ליותר מידי חלקים.

וההיגיון לא מוותר, מנסה בכח לחדור דרך החריצים הקטנים שהרגש משאיר לו. צועק וצורח בכוחותיו האחרונים: הרי את יודעת שאי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה! את יודעת שאת לא יכולה גם לקחת את הכדורים האלה וגם לא לאכול! את יודעת שזה יהרוג אותך! את יודעת שאם את חייבת לפגוע בעצמך אז את חייבת לדבוק בדרך אחת! את יודעת שאת מכורה לכדורים האלה! אוף את יודעת!!

והרגש אוטם בי את החריצים האחרונים שנשארו פתוחים. והשקט משתלט, ההיגיון נקבר לו איפשהו שם מאחורה. משאיר אותי לבד להתמודד עם הרגש. ואין לי מושג איך להתמודד איתו. אני לא מכירה אותו טוב כמו שההיגיון מכיר אותו. 

זה מרגיש לפעמים כמו לראות אדם זר בוכה ברחוב ולא לדעת איך לגשת אליו. אבל אני מתמודדת. מסתכלת לו בעיניים דרך המראה שמפרידה בינינו, מבטיחה לו לעשות הכל היום כדי שיהיה לו טיפה יותר טוב. אז אני יוצאת לסידורים. שוכחת מעצמי, שוכחת ממנו, שוכחת מהכל, פשוט מחליטה להתנהל בשביל לשרוד, לעשות מה שצריך ותו לו, להיות קליפה היום ולהשאיר את כל המרכיבים האחרים שלי במיטה לנוח.

חזרתי לדירה, מותשת וריקה מתמיד, מתיישבת בסלון עם שותפות שלי. ואז זה הגיע. 

"מה קרה את שזופה ככה"?

אני יודעת שעל פניו זה נשמע משפט רגיל, והחלק של ההיגיון אכן מתנהג כאילו כלום. אבל על הרגש עבר יום קשה ושוב הכל עולה. מבחינתו לשמוע את המשפט הזה זה בדיוק כמו לשמוע את המשפט "את נראית בריאה" והיום, היום זה פשוט לא היום לשמוע את זה. 

ואני ממשיכה בלימודים, ממשיכה לשכוח את עצמי.

ממשיכה לדמיין שאני מורכבת מחלקים שניתן לכבות ולנהל.

כי אני חייבת לשלוט. חייבת שהכל יהיה מסודר לפי תוויות ומגירות. חייבת שמשהו יסתדר לי.

זה הדבר היחידי ששומר על מעט השפיות שעוד נשארה אי שם בפנים.

קרוב לוודאי בחלק הקטן של ההגיון.

סליחה על הבלאגן. הייתי חייבת להקיא על הדף.

לפחות כאן אני יכולה לעשות זה בלי שזה ייקרא פגיעה עצמית.