הבורות של אנשים יכולה להרוג אותי!!!

שיחת טלפון עם ידידה: ״היי מתוקה! מה שלומך? איך את מרגישה? נו, מה עם האנורקסיה? כבר השמנת קצת מאז?״

-כלבה!!!! אולי תמותי????

למה לאנשים אין שמץ של רגישות? למה הם חושבים שזה כלכך כיף ומשמח לעלות במשקל? למה הם חושבים שהעליה במשקל לא תמיד מסמלת על החלמה מאנורקסיה? למה הם חושבים שזה שאני יודעת שאני אמורה לעלות, לא אומר שאני בהכרח רוצה ושלמה עם זה??!?!?!!?!?
וגם כשאני עולה, אמא שלי כלכך מבסוטה על עצמה, כאילו זה בזכותה! והיא מספרת את זה לכל העולם בטלפון כמו סתומההה: ״כןןן היא השמינה חצי קילוו איזה יופיייייייי. וכן היא עדיין מתעקשת להיכנס לאישפוז!״
כי זהו, מבחינתה אם אכלתי כף של אורז אני כבר בסדר. וכשאני יורדת היא כועסת עלי ״את רוצה שידחפו לך זונדהה???״
דיייי כבר נמאסתם עלי!!! אנשים מעצבנים!!!!!
תפסיקו לדבר על זה כלכך בחופשיות!!!!! תפסיקו לשאול אותי כמה עליתי או ירדתי!!! תפסיקו לכעוס כשאני לא רוצה לענות לכם ותפסיקו לשמוח ולצהול כלכך כשאני עולה!!!!!! כי כל עליה עדיין מכאיבה לי! אני עוד לא בריאה! קשה לי וכואב לי ואני נלחמת כמו מטורפת!!! ואתם כלכך לא עוזרים! אתם סתם חארות!
ושוב אני מוכיחה לעצמי כמה לפעמים אני כלכך בריאה וכלכך בסדר וכלכך יכולה לעודד ולחזק את עצמי ועוד מליון אנשים אחרים, ואיך בשנייה אחת, במשפט אחד הכל מתהפך ואני שוב הופכת לחלשה ופגיעה וחולה, חולה, חולה. כלכך חולה שזה מחליא!!!!

שיחה שהייתה לי עכשיו עם אמא שלי:
אמא ״הביאו את המקרר החדש!!!״
אני, בחוסר התלהבות ״מהמם.״
אמא יצאה מהחדר ומלמלה משהו על זה שיש לה בת מגעילה.
אני ״את חושבת שאני מגעילה?״
אמא ״כן, ואת כלכך מתאמצת להיות ככה מגעילה!״
אני ״ אז אולי תהרגי אתי כדי שאני לא אגעיל לך את החיים?״
אמא ״אני לא צריכה, את כבר הורגת את עצמך לבד. למה שיאשימו אותי בהרג שלך?״

התוצאה: חרטה על זה שאכלתי ארוחת צהריים. החלטה נחרצת לצום עד מחר. אני צריכה לעזור לאמא שלי להרוג אותי. כיבוד הורים, לא?