סיעתא דשמיא

אני מרגיש שמור ועטוף בצמר גפן על ידי אלוהים שלי. מאותרג. מפונק. 
אני חושש שמכאן אפשר ליפול הרבה מדרגות.
כבר הייתי שם, וכמובן יכול להיות הרבה יותר גרוע. 

פעמים רבות, כששואלים אותי מה נשמע, אני משיב "יכול להיות יותר גרוע", 
ואנשים לא מבינים לרגע אם כוונתי ש"רע לתפארת" או שזה מין understatement זהיר
עם touch / קורטוב של הומור. האפשרות השניה היא הנכונה. 

התחושה שלי היא שזה לא "ידי עשו את המעשה הזה", "אני ואפסי עוד", באמת שלא. 
שיש בהצלחה הזאת יד אלוהים, או מזל טוב, שעושה את כל ההבדל.
twist קטן והגלגל עלול להתהפך, וזה לא ממש בשליטתי. 

קשה קצת לתמלל את התחושה הזאת ש"מישהו הולך תמיד איתי", ושמשהו טוב שקורה כעת הוא איזה ליטוף והבעת אהבה של איזה כוח עליון, שמסוגל להשפיע ולגרום לדברים כאלה לקרות. זאת תחושה מיסטית, לא שכלתנית, אבל היא מאוד נוכחת בחיי. אני לעיתים קרובות חווה אותה, ומחייך חיוך פנימי, אינטימי, ביני לביני, וביני לבינו. 

אפשר כמובן לסבור שמדובר בכאוס, בצרוף מקרים סתמי, ולא ביד אלוהים, או אפילו בקארמה / מזל טוב/ה. אם אני סובר כך, זה מותיר אותי כאדם נורא בודד ומופקר בעולם סתמי. 
גם ככה אני מפוחד וחרד, אז אם אקח מעצמי גם את האלוהים שלי, אפול לשאול תחתיות אפלה ומייאשת. 
לא בא לי. 

זה מזכיר לי את "הכל צפוי מראש, והרשות נתונה". 
זה לא אומר שאתה בז לסכנה ואומר שממילא הכל מכתוב (כתוב וגזור מלמעלה). 
לא. אתה עושה את שלך, והבחירה בידך, וגם האחריות.
אבל הכל כבר צפוי וידוע מראש.

לא יודע אם אני מאמין בדטרמיניזם הזה. 
אבל יש משהו מרגיע ב"לכל כדור יש כתובת",
ואני הרי מחפש את שלוות הנפש בראש סדר העדיפויות שלי. לפני הירידה לשורש האמת.

______________________________________________________________________________________
מאמר מוסגר: 

צירפתי פוסט מעניין בשם "גנוסטי, אגנוסטי, תאיסט ואתאיסט ואיך אני אתאיסט ואגנוסטי באותו זמן"
מתוך בלוג בשם "אתולוגיקה" שמצאתי ברשת. הוא מתייחס שם למונחים השונים. 

אפשר להגיד שאני אגנוסטיקן, כי אני לא סגור אם יש אלוהים או אין אלוהים. 

אולי אפשר להגיד שאני "טכנית אגנוסטי אך נוטה לכיוון תאיזם" (דרגה 3 בסולם האמונה של דוקינס), יותר מאשר "אגנוסטי נטול פניות" (דרגה 4 בסולם דוקינס), אבל גם זה לא מדוייק. השאלה היא מהי אותה "נטייה לכיוון תאיזם" בדרגה 3. 

אני זקוק לקשר עם "אלוהים", ומאמץ בחום ובאהבה את רעיון האלוהות הפרסונלית שלי, ללא אמונה אמיתית, שאיננה קיימת, אלא מתוך רצון להנות מיתרונות האמונה ללא קיום אמונה. "ללכת בלי ולהרגיש עם". אימצתי רעיון אלוהות במתכונת מאוד "לייט" – לא דוגמטית, מאוד אישית, אינטימית ולא מחייבת (כי בכל מקרה, אינני בעניין של דת או פולחן, או ציוויים, או אפילו שכר ועונש).

האלוהים שלי הוא כנראה חלק ממני. יש בהחלט מצב שהכל בראש שלי, ואני פשוט זקוק למישהו  / משהו מאוד חזק, חכם, תומך, מכיל, מוסרי, שזמין לי בכל עת, ושלעולם לא ינטוש אותי, אז המצאתי את האלוהים שלי. אני כאילו יצרתי אותו ולא הוא אותי. 

אקרא לזה "אלוהנות" ולמי שנוקט בגישה כזאת אקרא "אלוהן" (אלה מילים שהמצאתי כעת). 

אם לכך הכוונה ב"נטייה לכיוון תאיזם" בדרגה 3 , אז אני בפנים. אבל אם ה"נטייה" מתייחסת רק לאמונה ולא לאלוהנות, אז אין לי "נטייה".

אני למעשה מוסיף אבחנה שלישית [בנוסף על האבחנה בין אתאיזם לבין תאיזם (האם אתה מאמין שיש אלוהים?), והאבחנה בין גנוסטיות לבין אגנוסטיות (האם אתה סבור שאתה יודע אם יש אלוהים?)], בין "אלוהנות" לבין "אנטי-אלוהנות" (האם אתה מאמץ באהבה את רעיון האלוהות הפרסונלית, בין שהינך מאמין בקיומו של אלוהים ובין שאינך מאמין בו?). 

במקרה כזה, אגדיר את עצמי כדרגה 4 בסולם דוקינס (כלומר, אגנוסטיקן טהור, ללא נטיות, בדיוק באמצע מבחינת עצם האמונה), אך אלוהן. 

טוב, אעצור כאן ואשאיר את הסוגיה הזאת ב"צריך עיון נוסף לעת מצוא".  

להתפלסף זה אחלה. סוג של הנאה אינטלקטואלית. רצוי להנות מבלי לחשוש שמא הגיגיי הם שטות ולא מחזיקים מים. לעצם התירגול יש ערך.

אני אוהב להרהר, לנתח, לדייק בהגדרות ומושגים, אוהב מילים ומונחים, אבחנות, יישומים. לכן נמשכתי למשפטנות, ולכן אהבתי את הלימודים והצטיינתי בהם.

אני אוהב לכתוב יותר מאשר סתם להרהר, ויותר מאשר לדבר. אני חושש שהזיכרון והמשכיות החשיבה יתעתעו בי, יבגדו בי. יש לי קשיי ריכוז מהסוג הזה. הכתיבה מתעדת ומשמרת, ובדרך זו היא מרגיעה אותי.

בעבודה סונטים בי שאני כותב טקסטים / פוסטים ארוכים, אנליטיים, מאוד מושקעים ומנוסחים, כחלק מתפיסתי את הג'וב שלי, וכמאפיין חשוב ומרכזי של סגנון העבודה שלי, ושולח אותם בדוא"ל, לאנשים שאין להם סבלנות לקרוא יותר ממשפט-שניים, ושאינם מייחסים חשיבות וכבוד לטקסטים בדוא"ל. העילגות, השגגות וההשמטות הן ה- bon ton, ואני ממש חריג בזה.

מעירים לי בלי סוף, לקצר ולא להעמיק, כי אין לאנשים סבלנות ורצון לקרוא, ואני בשלי. כי זה מאוד משמעותי ומרכזי בשבילי. לא פיטרו אותי, ולמדו להעריך אותי למרות שונותי והאקס-צנטריות שלי. 

______________________________________________________________________________________

אני רץ כמעט כל יום במשך שנים – זאת סיעתא דשמיא. עצם ההתמדה והדבקות זה לא "אני ועוצם ידי" זה אלוהים הטוב והאוהב שלי, ואני מודה לו על כך כמה פעמים בכל ריצה. בענווה, בהכרת תודה. על מה מגיע לי כל הטוב הזה ? לא מגיע לי, כי איך יתכן שיש "צדיקים ורע להם" ואני לא צדיק וטוב לי ? 

גם מצבי הבריאותי זה משמיים. 

גם ההערכה לה אני זוכה בעבודה, גם החוכמה ככל שיש לי או צברתי. 

זה שלאחרונה אני רגוע יותר וכמעט לא סובל מחרדה ודיכאון. מה זה ? משהו כימי במוח שאף אינני יכול לייחס (רק) למינון התרופה. מה גורם לזה שבמשך שבועות או חודשים יותר טוב או קל לי, וברגע הכל יכול להתהפך ויש לי עגום, מר ומפחיד ? בשבילי זאת סיעתא דשמיא. 

למעשה כל דבר טוב שיש לי, וכל דבר רע שנמנע ממני. 

אני ממש מודע למזלי הטוב, וכמה שהדברים יכלו להיות הפוכים בתכלית. 

יתכן שבדרך לעבודה מכונית תדרוס אותי, ולבלוג הזה לא יהיה המשך. 

אם זה יקרה, זה טוב או רע ? 

המוות הוא טוב או רע ?