זה סוף הדרך

זה לא משנה כמה אני מנסה, וכמה שוב, ושוב, ושוב, ולא לוותר, ולקום, וזה קשה
ואין לי את הכוח. אין לי את הכוח להמשיך בזה יותר, אין לי כוח לרצות את זה יותר, אין לי כוח להילחם עבור כלום מזה. אין לי כוח לכלום, אין אור בקצה המנהרה. גם לא יהיה. אין מי שיעזור ואין מי שיכווין, וגם כשהיה, הברחתי, וכשלא היה, נלחמתי שיהיה, והרבה פעמים גם לא קיבלתי את העזרה שרציתי, אבל כבר אין לזה טעם.
אין לזה טעם, כי החיים שלי יהיו ככה לנצח, סתמיים וריקים, בודדים, מגעילים, אני בניתי את זה. אני יצרתי את זה במו ידיי, עם קצת עזרה מהסביבה שגרמה לי לשנוא אותה ולאבד אמון, אני עשיתי את כל זה. אני בניתי את ממלכת החרא שלי, אני המלך בממלכה הזו. כל פעם שנכנסים אורחים לממלכה, אני מגרש אותם באכזריות, וזה מגיע לי גם, וגם להם.
אני מרגיש שמהמבוך הזה לא אצא. אולי בעזרת מכרה ישנה טובה של אמא שתוכל להציל אותי מהחרא שלי, רק היא יודעת להיכנס לבפנוכו שלי ולהבין אותו. אבל עד שהיא תבוא ועד שבכלל נסכם, אם בכלל, שאנחנו מתחילים תהליך ביחד,
הרמתי ידיים על החיים.

אני לא הולך להתאבד, כי גם לזה אין לי את הכוח והאומץ. אני אתאבד בסופו של דבר, אבל לא עכשיו. אני רוצה שיבוא הטיימינג הנכון, שיהיה לי לגמרי את הפינה הזו שדוחקים אותי אליה כל כמה זמן ואז אני ממש אתייאש, או בכשלון הבא שלי. אני עכשיו עובד על משהו שאמור להציל אותי כלכלית, כי כלכלית אני גמור. אני לא באמת עובד, אבל יש לי מוח בכל מה שקשור למחשבים. אני רוצה לעשות סטארטאפ כמו כולם. אם הוא יכשל, אם הרעיון שלי יכשל או שלא יצלח או שפשוט לא יעלה מסיבות כלכליות, אז אני באמת אשים קץ לחיי, כי מה הטעם בהם.

אני רק מקווה שהתקווה האחרונה שמחזיקה אותי בחיים מזה זמן רב לא תתפוגג גם היא בין הידיים שלי. ואם היא כן ואכנס לחובות, אז תמיד יהיה לי את חבילת האדוויל היפה שמחכה לכסף הקטן שלי בבית המרקחת. אבל עכשיו אני מתעסק בקצת אופטימיות בים הפסימיות הנוראית. אני לא רוצה לפרט יותר מדי על הסטארטאפ שלי (כדי שלא יגנבו לי את הפטנט) אבל אני יכול לומר שביום מן הימים אם וכאשר הוא יצא לפועל אני מקווה שהוא יצלח נורא כי הוא די חכם. ואני מבצע בו השקעה רבה. כמובן שעדיין אני לא רואה מזה תשלום כי זה לא קיים, אבל אני מקווה שכשהוא יבוא הוא יביא לי מספיק כסף כדי לעזוב את הארץ וללכת למדינה טובה יותר.

ובכל זאת, נמאסו עליי החיים. אבל אני אחיה אותם עד הסטארטאפ במרירות ובדיכאון רב, וכשהוא יחיה ויקום ויצליח, אם, בתקווה שכן, אני אעמוד מעל הכיסא של הממלכה המחורבנת שלי, אצבע אותה בלבן ואפזר אצבעות משולשות לכל הסקפטיים בחיי שזלזלו בי ורמסו אותי. אני כל כך מייחל ליום הזה.

ואם לא אז אמות כי חלאס, המשחק הזה דבילי לגמרי. החיים מעפנים וחרא. וקשה לתקן חרא

טוב אז זה בגדול הייתי אני. ואם יהיה לי במה לעדכן אני אחזור כמובן, זה המקום היחיד שבו אני יכול להיות אמיתי עם עצמי ועם אחרים, נראה לי