להתעורר בכוונה מחלום טוב

לכל הטיפולים הקודמים שלי הלכתי בשיא השפל של הדיכאון, כשצריך ממש לסחוב אותי עד לספה של הפסיכולוג, הפעם אני עומד להתחיל טיפול כשאני במצב שונה וזה מפחיד אותי.

מבחינה תפקודית אני באחת התקופות היותר חלשות שלי מזה הרבה זמן, אני רוב הזמן במיטה, אני לא מסוגל להתמודד עם שום דבר, לא מסוגל לתקשר עם אנשים, אני בעיקר בוהה בתקרה וכותב יותר מדי, אבל באופן מוזר מבחינת מצב רוח אני מרגיש מאוד טוב, הכי שליו שהייתי הרבה זמן, ברור לי שהמצב הזה לא יוכל להימשך עוד הרבה זמן, זה יגיע לפיצוץ כלכלי או זוגי או נפשי או כולם יחד, אבל זה לא מצליח להדאיג אותי כרגע, אני מרגיש באי בודד, מנותק מתלאות המציאות ודאגות היומיום. אין לי ספק שכשהטיפול יתחיל, אני אצטרך לצאת מהנתק השליו הזה, אצטרך לחזור להילחם על התפקודיות שלי. 

בבחירה של תפקוד מול מצב רוח, אני לגמרי בצד של מצב הרוח, תפקוד רק מאכזב אותי, תמיד. כל הניסיונות שלי לתפקד, לפעול נכון, רק משיגים  תוצאות הפוכות, גורמים לי להרגיש לגמרי אחרת ממה שקיוויתי. 

כשאני לבד אני רוצה להיות עם אנשים, כשאני עם אנשים אני רוצה להיות לבד. כשאני מגשים את עצמי יש לי חרדות, כשאני לא יש לי דיכאונות. כשאני רץ קדימה אני נלחץ, כשאני עומד במקום אני מרגיש מבוזבז. כשאני במסגרת אני מרגיש כלוא, כשאני מחוץ למסגרת אני מרגיש אבוד. כשאני מצליח אני מרגיש מתחזה, כשאני נכשל אני מרגיש מבועת. כשאני רועש אני מרגיש מטומטם, כשאני שקט אני מרגיש משעמם. כשאני משתף אני מרגיש מחולל, כשאני שומר לעצמי אני מרגיש אטום. כשאני אוהב אני מרגיש שביר, כשאני לא אוהב אני מרגיש ריק. כשאני נאהב אני מרגיש חנוק, וכשאני אני לא נאהב  אני מרגיש בודד. 

אף פעם לא מרגיש במקום הנכון, שעשיתי את הצעד הנכון.

וכל המסע הזה אל האיזון מחכה לי עכשיו, אני בטוח שהיו לי תקופות מאוזנות בחיים, אבל הן היו כל כך חיוורות יחסית לדיכאונות ולמאניות שהן לא השאירו לי שום חותם בזיכרון, אין לי מושג איך איזון מרגיש, אני מרגיש שאני יוצא עכשיו אל מסע ליעד שאין לי מושג מה הוא, מה הנוף שם? מה האקלים שם? וזה הופך את כל המסע הזה להרבה יותר מורכב ומלא ספקות, מי אמר בכלל שהאיזון הזה יהיה נעים לי, שארצה בו. 

כל מה שבא לי עכשיו זה לשכב במיטה ולבהות בתקרה לעד, בלי שאף אחד ינסה להעיר אותי מהחלום שלי. 

(והכתיבה של הפוסט הזה יצרה לי גם שיר בראש אז אסיים אותו עם השיר )

אני מקנא בצדפים

על עצבותם הממוקדת 

על הגעגוע המחודד כחץ 

מתי שרק אקשיב להם

אשאל מה על לבם 

הם תמיד יבכו

"ים, ים, החזירנו אל הים"

ואני?

מה הים שלי?

עצבותי הנצחית 

אין לה שם 

אין לה פנים 

אין לה יעד 

אם היא רק הייתה לוחשת לי 

למה היא משתוקקת

הייתי פורץ מקונכייתי

מצמיח רגליים

ורץ לשם 

גם לקצה העולם, אם צריך