מועקה

היום דיברתי עם בן הזוג שלי אחרי שבוע שלא דיברנו. לא יודע למה ציפיתי. כעסתי עליו. רציתי להכאיב לו ולהגיד לו כל מה שהוא פספס השבוע כי הוא לא דיבר איתי. קיוויתי שזה מה שיגרום לו להבין שזו היתה טעות ושהוא לא יעשה את זה שוב.

מהרגע שנכנסתי לקשר זוגי איתו ידעתי שזו טעות. נכנסתי לזה בחיפזון כי ידעתי שהוא במצב של דיכאון מתקדם. איים להתאבד ואפילו טוען שכבר ניסה. אני הייתי איתו אז על הקו. המשטרה תפסה אותו ולקחו אותו לבית חולים לבדיקות. לא ידעו מה לחפש, אז לא מצאו כלום. ידעתי שזו היתה טעות. בטח להיכנס לקשר ככה. אבל ידעתי גם שלא בטוח שתהיה עוד הזדמנות אח"כ. ובמקום כלשהו קיוויתי שאני אצליח לעזור לו, להוציא אותו מזה. ואני כל כך אוהב אותו. והוא כל כך מזכיר לי אותי. שנינו לא באמת מצאנו את הטעם לחיים. אבל מצאנו זה את זה. לפחות זה החזיק מעמד קצת…

פעם, כשהייתי לקראת גיוס נראה לי, התחילו לי המחשבות האובדניות. כמעט 20 שנים שאני חי עם זה. לפעמים זה נעלם מתחת לפני השטח, אבל תמיד שם. כל כמה זמן עולה לי המחשבה והתקווה שהלילה הזה יהיה האחרון שלי ושמחר אני לא אקום.

אז היום דיברתי איתו. הוא היה במצב דיכאון מתקדם. כל ההתקדמות שהיתה לנו בחודשים האחרונים נעלמה. אם לפני חודשיים הוא הסכים לדבר עם מישהו (אבל לא עשה עם ההסכמה הזו כלום) ואפילו התחיל לקחת כדורים, עכשיו הוא טוען שוב שאין למה ומדבר על זה ששוב נמאס לו מהחיים.
כואב לי. כואב לי כמו שהרבה זמן לא כאב לי. כבר שבוע שכואב לי. והיום המועקה הזו התחילה להשתלט עליי. אם עד עכשיו הצלחתי להחזיק את הדמעות כשאני עם הילד שלי – היום זה כבר היה כמעט בלתי אפשרי.
אז היום דיברתי איתו. וזה ממש כאב לי. לשמוע אותו שוב במקום הזה ולהבין שמספיקים מספר ימים כדי להרוס עבודה של חודשים.
אז נמאס לי. ממש נמאס לי. ועוד יותר נמאס לי מזה שהמחשבה היחידה שיצרה לי שקט ורוגע זה המחשבה שנעשה את זה יחד. הוא חשב שאני עושה הצגה, אבל באותו הרגע ממש התכוונתי לזה. אמרתי לו שאני סיימתי לשכנע אותו, ומה שלא יהיה – אני אהיה איתו.

כבר כל כך כואב לי לשאת את זה עליי. כואב לי לראות את המבט האטום שלו, אחרי שכבר לו נמאס. בלי מגע. בלי חיבוק. בלי טיפת חיים בעיניים. ועם חיוך מאוסה שמסתיר ילד עם כל כך הרבה יופי, כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה מה לתת. איבדתי אותו. ואיבדתי אותי יחד איתו.

סה"כ זה היה צפוי. ידעתי שיש סיכוי טוב שהוא יוריד אותי למטה, ויש סיכוי נמוך שאני אעלה אותו למעלה. אבל אני אוהב אותו. וזה כואב.