מעצבן אותי

8 דקות לפני ארוחת צהריים במחלקה והכל מעצבן אותי. זו שיושבת לצידי נושמת חזק מדי והמשגיחה על הארוחות שיש היום לא באה לי בטוב ולא הייתי מרוכזת בקבוצות שהעבירו היום וגם חטפתי צינון ואתמול בזבזתי מלא כסף ונפלתי למלא זירויים ומסטיקים…
אני מרגישה שאני כושלת, נופלת ומתעייפת וזה כמו מעגל גדול שלא נגמר אבל אני מחזיקה ומנסה להתיישר. איך נגמלים מהמקרר? משהו שחיבקת כל החיים ברגעי משבר לצמצום או לבולמוס, זה לא משנה, פרקת את עצמך לתוך הדבר הזה שנקרא אוכל.
ותמיד כשיש ארוחות זה מעצבן אותי לראות בנות שאוכלות פחות ממני וכמו שדה אני מסתכלת על צלחות של אחרות ועל האוכל שלהן. מצד אחד מתגרה מהן ומצד שני סופרת את הקלוריות כמו מפגרת. זה קשוח ובא לי לפרוש אבל אחר כך אני נזכרת ששום דבר לא מחכה לי בחוץ בינתיים ואיזון, האמצע המיוחל זה משהו שצריך לבנות. תחושה של געגוע לטעם של המשקה של אתמול. אוף, למה אוכל זה מה שמרגיע אותי ברגעי משבר ולמה, למה זה כל כך מרתיח וקשה? אני מרגישה שכל ביס לא במקום יוביל לבינג׳ וזה מחליא אותי, מחליא עד כאב. בקרוב אני צריכה לבקר בבית ולהתמודד עם טריגרים של הבחוץ ואני יודעת שזה יהיה קשה, קשה אבל שווה כי מגיע לי טוב יותר מהיצר הזה.