תמותי מפלצת
אז אתמול אכלתי לפי התפריט, נצמדתי לאמא שלי כל היום, נכון שעברתי בסופר וקניתי, אבל כל היום הייתי ממושמעת. הגיע הלילה ואחרי הארוחת לילה פשוט לקחתי בביס חבילת מילקה , כוס ענקית של חלב וחטיף אנרגיה ואני מפחדת להיזכר אם היה עוד משהו. קמתי בבוקר, אכלתי ארוחת בוקר ולקחתי משלשלים וכדור הרגעה. אח"כ הסתובבתי כל היום במחשבות בלתי פוסקות על אוכל ועל כמה שבא לי להתאבד ושזה לא חיים מה שאני חיה עם ההפרעה הנוראית הזו. אמא שלחה אותי לשלם בדואר ואז לביטוח לאומי וכל הדרך פחדתי להישבר ליצר הרע הזה שבתוכי. כל הגוף פועם והראש בלחץ. קניתי סט מחטים ורציתי ממש לדקור את עצמי. "בשביל מה את נלחמת בכל העולם אם כשמגיע הלילה את נשברת?" הרופאת משפחה לא רשמה לי כדורי הרגעה ואני מרגישה שאני מאבדת את זה לגמרי. בא לי לנעול את עצמי עד שאני מחזירה שליטה לחיי וחוזרת לקהילה מאוזנת ואני כבר לא יכולה יותר עם זה. כל פעם שאני חושבת על כמה שאני נופלת זה מכניס אותי יותר לסטרס ולבינג' ואז ללחתוך את עצמי חתכים קטנים, להסתובב בין חנויות של אוכל ולטרגר את עצמי למוות כמו איזה זומבי. אני לא מבינה מה זה הדבר הזה שמשתלט עליי כל יום מחדש וההפרעה הארורה הזו פוקדת אותי ובא לי למות. מספיק שמישהו יגיד לידי שוקולד או יחמם לידי אוכל ואני כמו לא יודעת מה, כל החושים שלי מתחדדים ואני מדמיינת את עצמי נופלת לזה שוב ושוב ושוב. אין לי כוח יותר. איך פעם הייתי נלחמת "רק לא בינג'" והייתי באמת נלחמת ומסיחה את דעתי מזה ומנסה לחיות אבל כבר אין לי כוח אחרי שנפלטתי מאשפוזים אחד אחרי השני ומה יהיה עכשיו? אני אשאר עם הבינג'ים לבד בבית? אף מקום לא ירצה לטפל בי יותר? יש במה לטפל עם הפרעה כזו? התחלתי להסתכל על גגות ולדמיין את עצמי בולעת מלא מלא כדורים ומתאבדת. אני לא יכולה להכיל יותר בינג'ים בגוף ובעיקר בנפש. כל פעם אחרי התקף כזה אני כואבת יותר ויותר מבפנים ויותר בסטרס, יותר בלחץ והקולות של ההפרעה מכרסמים בי מבפנים. אני רוצה שקט מזה בראש. אין לי כוח יותר לבדי. אני בכלל לא רעבה, או נמנעת ממשהו, לא מצמצמת ולא בדיאטה חריפה, אני כבר לא יודעת איך לפתור את זה אחת ולתמיד. אני מתפוצצת מבפנים על כמה שאני כישלון. בלי עבודה, בלי חבר, עם משקל עודף, התקפי אכילה מהגיהנום, התמכרות לאוכל, נפלטתי מכמה אשפוזים, נצמדת לאמא שלי כמו נטל, מסתובבת בעולם כמו איזו אוטיסטית ולא יודעת איך לצאת מזה ובא לי להתאבד כבר. לא יודעת איך יוצאים מזה. הנה, עכשיו הן מדברות לידי על מתכונים והציעו לי מקודם כריך. איך מתמודדים עם החרא הזה ואיך קיבינימט מתמודדים עם פורים, שבתות, שישי בערב, קידוש, אירועים חברתיים, איך קיבינימט מתמודדים עם החיים ועם התקפי אכילה כאלה מסריחים ללא גבולות?
