אבלציה שבץ

לפני כמה ימים בלי כוונה כיוונתי את הפלאש של הפלאפון לאישון / ללחמית בצד שמאל של העין השמאלית לא זוכר בדיוק לאיפה), בלי לשים לב, (כי רציתי לראות אם יש לי משהו בקפל הלחמית), ושניה אחרי זה העין שלי הרגישה שרופה וחמה, עד עכשיו שורף לי כזה בדרגה בינונית וזה קצת מחמיר בזמן שאני צופה בטלוויזיה או סתם מדליק אור בבית, אבל כשאני מסתכל במראה העין/האישון מאוד נקיים ואין לי הפרשות ואני לא דומע, אבל כשאני מעלה את העפעף למעלה אני מרגיש מין ג'ל כזה והעין השמאלית לא מצליחה להיסגר אוטומטית כמו העין הימנית, אני מאוד חרד אף רופא לא רוצה לא מאמין לי שקיבלתי כוויה(עד עכשיו זה לא עובר לי וזה קרה לי לפני שבוע), אני כבר עצוב מרוב שזה שורף אני כל הזמן יושן, אני מאוד אבוד, אני בקושי יכול לצאת בחוץ(ואני אוהב שמש, אבל זה מאוד לא קל לי), למה קורים לי דברים כל כך לא נורמלים, באמת שקשה לי, החיים שלי נעצרו מאז המקרה הזה, איזה סבל אני אפילו לא יודע אם זה יעבור, כי מה שמחזיק אותי חי זה העיניים, וזה גם זה קצת שורף, קשה לי אני מפחד אשמח לעזרה, כי הרופא המשפחה אונליין אומר לי שזה דלקת וזה לא דחוף(וגם תורים לרופא עיניים זה בחודש יולי שזה סיוט לחכות עם השריפה בעין שמאל, אבל אני מרגיש שנכוותי ואני רוצה טיפול ראוי מרופא עיניים שיבחן אותי, אני לא רוצה ללכת לרופאת המשפחה, זה הגיע למצב שאני רואה קצת מטושטש בעין שמאל, עצוב ונורא לי. הרבה סבל, כל דבר אצלי נפגע.

אהלן חברים אולי קצת ארוך אבל נושא שלא כל כך מדובר
אחרי הרבה שנים של חרדות ולחצים, בעיקר מתח נפשי מתמשך ולא מוסבר התחילו לי כאבים מוזרים בגוף, תחושות של שריפה, כאבי צוואר וראש, פעימות מוקדמות, ועוד כל מיני אחרים, כמובן הרבה בדיקות ומחשבות שהגבירו עוד יותר את מעגל הלחץ הזה, בסוף הבנתי שאלו כאבים שמגיעים ממקור נפשי, הכאבים הם קבועים, נודדים, ולא נותנים מנוחה, איכות החיים נפגעת במידה רבה. 

כל לחץ הכי "נורמלי וקטן" בא לידי ביטוי בכאב בצורה מיידית! עם הזמן מעגל הכאב רק מתגבר, ומביא איתו סימפטומים חדשים.

הייתי שמח אם המדריכים וגם חברי הקבוצה ישפכו אור על הנושא מנסיונם, איך מטפלים? אם זה עובר? 

האם זה רק לאנשים עם סף רגישות גבוהה? הרי יש הרבה אנשים שחווים מתחים רציניים ללא כאבים כאלו.

האם שימת לב לכאבים "מקבעת אותם" ? ועוד הרבה שאלות ותהיות.

אשמח לשמוע את דעתכם וחוויותכם

תודה

"בואי נערתי," אמר לה צהוב הקרניים, "ואוליך אותך בדרכי הלהב." 

"אינני רוצה," היא השיבה, "כי אם בפלדה ואש אלך אז גם היתר, ינהרו בעקבותי." 

"אבל הם," הוא אמר, "כבר בחרו בברזל ולהבה. ועתה עליך רק לבחור - מוות או מלחמה."

"רק חלקם צעדו בדרכך," היא אמרה, "ואלך גם אני אזי אעשה לחוליה בשרשרת. זו מימי ראשית וקדם, זו הרוויה בזוב החלחלה. ואילו אכחד, לפחות תשבר השרשרת." 

"תמימות ההבלים, לא כך?" הוא חייך לעברה, "תמיד תווצר לה סיבה למשוך שורש מתהום, זה פשוט טבעם של אלו." 

"ועדיין," היא אמרה, "ידי תישמר מחרב, כי נפשי עוד נקייה. ואין אחלל אותה בזוועה, לא אתן לה צלם המלחמה." 

"רפיסותך אדישה לחיים," אמר צהוב הקרניים, "כי זה שאינו מוכן לדמם על אשר טוב בעיניו, את אשר אוהב הוא, יאבד את עולמו."

"אז יאבד ויתאבד הוא," היא קראה בחמה, "מאחר שנשגב הוא מדי לאלו המחריבים והרומסים בו." 

"משעשע הוא צדק המביא לקריסת שמיים," גחך צהוב הקרניים, "ואלו שזכותם לחיות בצילו של נשגב, תשאירי אותם לזדון?"

"אה," הנערה פלטה את כאבה ולפתה לפתע בלהב השנהב.

וכי לעד יצמיח זאב טפרים בכבש? 

כשכוכב אחד נעלם מהשמיים, במילא אף אחד לא שם לב 

נכון?