פורקת - כמוני

זרה 26 · 2024-02-14T20:59:14+02:00

אני מניחה שסתם בא לי לפרוק קצת. לפני כמעט שנה עזבתי את העבודה שלי שעבדתי בה כמעט שנתיים, עבדתי עם אנשים עם צרכים מיוחדים ובאמת אהבתי אותה אבל קיבלתי יחס לא נעים מהמנהלת שלי שדי ניצלה את הצד המרצה שבי וגם הרגשתי שהתפקיד נהיה תובעני יותר ויותר ואני לא מקבלת בתמורה כלום, לא תוספת בשכר ולא בתפקיד והחלטתי לעזוב. בהתחלה הייתי מלאה במוטיבציה לחפש עבודה טובה יותר ועם הזמן הרגשתי שבא לי סתם עבודה קלילה בחנות או סופר בלי יותר מדי אחריות. עבדתי איזה חודשיים באיזו חנות ועזבתי כי העבודה הייתה פיזית מדי ואחד המנהלים התנהג אליי די נוראי ומאז אני מרגישה שאני בהדרדרות נוראית. במין הרס עצמי. מאז שאני זוכרת את עצמי סבלתי מדיכאון, חרדות, רגישות יתר והיו תקופות של התבודדות, אבל די הצלחתי לתפקד, עבדתי, שכרתי דירה, אימצתי 2 חתולות, אפילו היו לי חברות ויצאתי עם גברים, גם אם בפנים הרגשתי ריקנות ועצבות כן הצלחתי להתקיים בעולם שמחוץ למיטה וכבר כמה חודשים שאני בקושי יוצאת מהבית, חזרתי לגור אצל אמא שלי בגלל בעיות בדירה, התנתקתי מכל החברות שלי, התרחקתי מכל הבנים שדיברתי איתם, הפסקתי לחפש עבודה ואני רוב היום ישנה, מתקלחת, אוכלת, מנסה להתאמן קצת, נטלתי בעבר ציפרלקס ועליתי 20 קילו וזה עוד יותר החמיר את המצב הנפשי שלי אז החלטתי להפסיק כי המראה החיצוני שלי הוא ממש אישיו בשבילי. וגוללת בפלאפון או רואה טלוויזיה. וזהו. אני בקושי יוצאת מהבית אלא אם כן אני חייבת, אני לא הולכת למשפחה גם כי הם לא מפסיקים לשאול אותי מה עם לימוגים וחתונה ועבודה ונמאס לי לשקר שאני מחפשת ולא מוצאת במקום פשוט לצרוח שאני בקושי מוצאת את הכוחות לקום בבוקר וללכת לצחצח שיניים וגם כי הם דתיים וימניים והאמת שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם כל השיחות על פוליטיקה ודת, אני גם ככה מרגישה כל כך בודדה בצד שלי של החילונית האנטי דת השמאלנית הקיצונית(כנראה שאם אכפת לך מאנשים וילדים שלא חולקים איתך את אותו לאום או דת את הלא בסדר) בעבר כבר ניתקתי קשר עם הרבה גברים וחברות בגלל העניין הזה כי נמאס לי להיות עם אנשים שמדברים בכזאת קיצוניות ואלימות ושנאה וגזענות ומיזוגניה והומופוביה וכו. אני מרגישה שאני כל כך מתפזרת וחופרת אבל ככה הראש שלי עובד עכשיו. אני פשוט מרגישה כל הזמן הכל, ריקנות, כעס, בדידות, שנאה, חוסר שייכות, חוסר תקווה, ייאוש ותסכול. אני בוכה המון, מתבודדת במיטה שלי, בקושי מדברת עם אמא שלי שגרה איתי באותו בית, אני לא אעשה לעצמי כלום קיצוני כי יש לי את החתולות שלי שהן די כל החיים שלי כרגע ויש לי אחריות עליהן ואני לא אפגע ככה במשפחה שלי אבל האמת שאני לא רואה טעם בחיים האלה, לא בא לי להתחתן, אני לא מאמינה באהבה, אני רואה איך כולם מסביב בוגדים, כועסים, אלימים, מתגרשים, מתפשרים ואני מודעת לעצמי ויודעת גם שאני מאוד קשה. אמנם יצאתי עם הרבה גברים אבל זה בעיקר היה בקטע מיני, כשמדובר באינטימיות אמיתית ורגשות אני הכי גרועה בעולם. לא בא לי ילדים, לא בא לי להביא ילדים לעולם הנוראי הזה, למדינה הנוראית הזאת, תמיד הרגשתי ככה אבל מאז ה7 באוקטובר משהו בי נשבר לגמרי. נחשפתי למלא תמונות וסרטונים והתבטאויות של א.נשים וסיפורים שגם עשו לי טריגר מסוים לכמה תקיפות מיניות שחוויתי בעבר וגם הראו לי את הכיעור שיש באדם במלואו מובן המילה. מול העיניים ראיתי איך המדינה שלי, הצבא, המשטרה, הממשלה, אזרחים ואנשים מקריבים ילדים, נשים וגברים בשביל איזה רעיון משיחי בשביל איזו פיסת אדמה וזה שבר אותי. איך אנשים מה"עם" שלי, מהבית שלי, מהמשפחה שלי, מהמעגל החברתי שהייתי בו, ממש שמחים ותומכים ברצח של ילדים רק כי הם גרים מעבר לגדר. זה העולם שאני רוצה לחיות בו? זה עולם שאני רוצה להביא לו ילדים? בידיעה שאני לעולם לא אוכל לתת להם ביטחון מוחלט? עולם שתוקפים מינית ילדים בביהס ומבריינים ואונסים ומרביצים ופוגעים ומפלים וכו. למה שאני ארצה לצאת מהמיטה שלי ולצאת לעבודה ולשמוע אנשים מדברים ככה? כשבבית שלי, אמא שלי ולפעמים המשפחה שלה שמבקרת מדברים על כל הנושאים האלה אני מרגישה שאני על סף לאבד את השפיות לגמרי. אז בודדתי את עצמי מהכל. אבל זה עדיין לא עובד. עדיין רע לי. אני עצובה כל כך, ואני בודדה כל כך, ואני רגישה מדי, יותר מדי רגישה. הכל מכאיב לי, אני הולכת ברחוב ורואה חתול ויודעת שתיכף ירד גשם ויהיה לו קר והוא יסבול והלב שלי נשבר, ואני קוראת בחדשות על עוד חלאה שאנס ילדה והלב שלי נשבר, ואני רואה איך המדינה שלי נהפכת למדינת יהודה ויודעת שכל יום שעובר אני פחות ופחות שייכת לפה והלב שלי נשבר, אני רואה נשים יפות ורזות עם חיי חברה ואהבה והלב שלי נשבר כי אני יודעת שלעולם לא יהיה לי את זה. אני רואה את העולם ואני רואה רק את הרע והסבל שלו. את המלחמות, והפוליטיקות הקטנות, האינטרסים האישיים, יש כל כך הרבה רוע מסביב, בכל פינה, הכל מכאיב לי בעולם הזה. גם בתקופות "טובות" בעבר אף פעם לא הרגשתי אושר אמיתי. תמיד הרגשתי מכוערת מדי, שמנה מדי, סתומה מדי, רגישה מדי, מוזרה מדי, מתבודדת מדי, משעממת מדי, תמיד הייתי עצובה וחרדתית ולא הצלחתי ליהנות מהרגע. תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה. אולי בגלל זה כל מערכות היחסים שלי עם גברים הסתכמו במיטה כי אף פעם לא הרגשתי שמגיעה לי אהבה אמיתית. כי הרגשתי שאף אחד לא יראה את כל הכיעור והתסביכים שיש בתוכי ובאמת ירצה אותי. והנה עכשיו אני פה, בלי אף אחד. יושבת בבית, במיטה, רואה סדרה, וגוללת בפלאפון כמו שאני עושה כבר כמה חודשים, מנסה להימנע מהעולם האכזר שבחוץ, ואין לי כלום בחיים. אין לי השכלה אמיתית חוץ מבגרות, אין לי עבודה וגם אין לי חשק לצאת ולעבוד. בקושי יש לי חסכונות כי את רוב הכסף שלי בזבזתי בעבר על סמים כמו קוקאין ומריחואנה(היום אני כבר לא משתמשת) אין לי חברה אחת, יכולים לעבור ימים וההודעות היחידות שאקבל הן מקבוצות של המשפחה שגם בהם אני בקושי משתתפת. והכי עצוב שאין בי טיפת חשק לנסות ולעשות משהו, לא בא לי ללמוד, לא בא לי לעבוד, לא בא לי לצאת עם גברים כי האמת שחוויתי כמה פעמים תקיפות מיניות ואני מרגישה שנהייתה בי ממש סלידה כלפי גברים. כאילו מישהו מתחיל לדבר איתי ואני מיד מתרחקת ממנו. אני רואה גבר כאויב. גבר מהעבר מתקשר או שולח הודעה ואני ישר תוקפת אותו וחוסמת אותו שלא יעז להתקרב אליי שוב ולפגוע בי. לא בא לי להכיר חברות חדשות כי תמיד נתתי את כולי לחברות שלי ואיפה הן עכשיו כשאני בתהום הזו? כולן עזבו אותי והתרחקו ממני וברור שגם אני אשמה בזה אבל אני לא האשמה היחידה, וכרגע אני מדי עייפה נפשית בשביל להתחיל מחדש. אני כרגע בשלב שאני מנסה פשוט להתקיים. זה הכל. לא לחיות לא ליהנות לא לנצל כל רגע פשוט להתקיים. והאמת שאני סובלת מכל רגע בקיום הזה. זהו סליחה על החפירה אבל כבר כמה חודשים שיש בי כל כך הרבה רגשות שליליים ואף אחד לחלוק אותם איתו שהרגשתי שאני חייבת להוציא קצת לפני שאתפוצץ. אז סליחה על החפירה למי שקרא את כל הבלאגן הזה ותודה על הזמן שהקדשת בלקרוא קצת ממני. מקווה שאצליח בפעם הבאה להתבטא בצורה קצת יותר מובנת.