שלום לכולם,
לא כתבתי פה כבר כמה שנים. אני באפיזודה דכאונית חדשה שמרגישה הכי עמוקה ושחורה מאי פעם (איך זה תמיד מרגיש שהפעם זה הכי חזק והכי אמיתי נכון?)
איבדתי את היכולת להנות. אני חי על אוטומט.
העניין הוא שזה כל כך רנדומלי…
אתמול למשל הייתי בארוחת ערב משפחתית אינטימית והרגשתי 'רגיל' ואפילו לא הייתי צריך לדבר על הדכאון שלי (אני תמיד מרגיש צורך לדבר עליו), ויש לי כמה אירועים כאלה כל שבוע, שהכל מרגיש רגיל ושיצאתי מזה.
אבל אז תמיד אני מתעורר בבוקר, בחדר, לבד. הקירות סוגרים עלי. אני מרגיש כל כך לבד. אני מרגיש כמו בסרט 'לקום אתמול בבוקר'