ביום כזה מבאס אותי שחוץ מהמתנדבות אני יודעת שהסיכויים שיגיבו לי כאן קטנים.

שלא נוצר כאן ממש שיח.

אני בכל זאת כותבת, בתקווה, ואם לא, לשאת את התסכול , ולהמשיך לכתוב לעצמי.

וזה בדיוק מה שאני רוןצה לכתוב עליו.

ומבקשת לא להיות נשפטת עליו, ולא להיות מתוייגת.

זאת בדיוק הסיבה שאני לא יכולה להיעזר בספסיכיאטרים שממהרים להדביק תיוגים, לא נעימים ברובן, ושמקבעיפ אותי במקום. מה אני אעשה עם זה לעזאזל?

וכל ההקדמה הזאת היא כי אני יורדת על עצמי נורא

והלוואי שאפשר היה כבר לסתום את הפה לחרה הזה שמופנםן בתוכי

ולא סותם את הפה

החרה: מה את כלכך מבסוטית? אפשר