הי לכולם , - כמוני

מלודי1 · 2014-04-20T00:27:27+03:00

כתבתי קטע ... ולמרות שהוא די ספציפי למה שאני חוויתי , אני חושבת שאולי הוא רלוונטי לכל מי שסובלת מהפרעת אכילה . ובא לי לשתף:) אז זהו די להקדמות ... :) "מי את ?" לחשתי אל הדמות , שהופיעה מולי , דמעותיה נוצצות כפנינים. "ומי את - את כבר יודעת?" שאלה הצללית מתוך המסך הרטוב שכיסה לחלוטין את תווי פניה. "כן, את צודקת ... יפה מאד!!! זה בדיוק הזמן להתחכם עכשיו, תודה רבה לך באמת! אני ממש מעריכה את זה! תלכי מפה... , תלכי לעזאזל מצדי... לא אכפת לי שתמשיכי לבכות , עד שייבש לגמרי מעיין דמעותייך... תעופי לי מהעניים..." אפילו לא שמתי לב שאני צועקת , רק הסבתי את פני ממנה, ושקעתי את ראשי עמוק עמוק בתוך הכר. לא רציתי לראותה, פחדתי ממנה .. היא נראתה כל כך מוכרת ואם זאת כל כך זרה ומאיימת... רק התפללתי שתלך משם . וכשארים ראשי ואביט כלפי מעלה, היא! - כבר לא תהייה שם. הצצה חטופה אל העולם שמחוץ למיטה שלי. בידתה חיש מהר את תקוותי הנואשת ... היא עדיין הייתה שם, ניצבת , דוממת. עתה כבר הצטברו שקים נפוחים מתחת לעיניה, היא נראתה זוועה . שערה היה סתור , והמסכנות ניכרה בכל תו ותו מתווי פניה. "אני לא הולכת לשום מקום " לחשה כשהיא בקושי מניעה את שפתיה ... " את היחידה שיכולה לאהוב אותי, את היחידה שיכולה לגרום לי להפסיק לבכות ... את היחידה שיכולה להעלות חיוך על פני..." "אני??? " הבטתי בה בתדהמה מעולה בסרקזם... לעגתי לה... לעגתי לתמימות המטורפת שלה ..."אני??? אני שלא אהבתי מימי ואיש גם לא אהב אותי... לא יכולה!!! לא יכולה וגם לא מעוניינת...את דוחה! את מגעילה! את נוראית... אני כל כך שונאת אותך. כולם שונאים אותך... וכנראה גם אני אשנא אותך לנצח..." הדמעות המשיכו לזרום חרש על לחייה בדומיה... כמויות של צער מימי... כמויות מלאות כאב . ספוגות בסבל.... ולפתע- הרגשתי רגש הדומה לחיבה. לא! לא הייתה זו חיבה. זו הייתה חמלה . חמלה לכאב העז שהשתקף אלי מעיניה. ומשהו בחומת התנגדותי הבצורה החל להתפורר... "טוב" אמרתי בטון מרוכך יותר . "בסדר... אני מוכנה לנסות... אבל אין לי מושג איך.... איך אני אדע לאהוב אותך? תצטרכי ללמד אותי" "הא, זה פשוט " קולה רעד קמעה. " פשוט תהיי אמפתית כלפי . תקבלי אותי . תאהבי אותי כמו... בדיוק כמו... שאת אמפתית כלפי חברות הילדות שלך, המטופלות שלך ... כמו שאת אוהבת אותם ומקבלת אותם לא משנה מה הן תספרנה לך... בדיוק ככה...וזה יהיה לי מספיק" . היא השאירה אותי פעורת פה ... בלי יכולת להוציא מילה או לדבר ... לפתע כל מה שהרגשתי היה צורך עז לחבק אותה. להבטיח לה שלא תדאג שאני היא זו שאדאג לה... שאכבד אותה ואהב אותה ואטפח אותה. ושלעולם לא ארצה להעלים אותה יותר... הושטתי לה יד ... יד שניסתה לומר בחמש אצבעות קטנות את כל מה שמילותיי לא יכלו להגיד. ובעשותי זאת מעברה השני של הזכוכית, במראה שבחדרי. הושיטה גם היא לי את ידה לשלום.