מלודי1

חברים וחברות פתחתי קבוצה ... אשמח שתצטרפו אם הנשוא מעניין אתכם ... אני מאד אשתדל להיות זמינה שם לכל עניין ... הנה הקישור:) http://www.camoni.co.il/lolevad

חזרתי לאכול . בלי הקאות ... האם מוכרת לך התופעה שבשבועיים הראשונים , יש נפיחות איומה באזור הבטן . שאינה מראה על שומן ? ואם כן , אולי את יודעת מה אפשר לעשות ? תודה רבה!!

אחרי תקופה די ארוכה יחסית ... אני שוב על הפנים ... שוב מרגישה כל כך לבד. חברה שלי באשפוז. הפסיכולוגית שלי עושה טובה ענקית כשהוא עונה לי למייל. וזה רק אם היא חושבת שאני עומדת לקפוץ מהגג או משהו... לא שאני באמת רוצה לעשות את זה כמובן... זה בדיוק מה שמתסכל - אני כל כך רוצה לחיות . ולחיות טוב. התגברתי על כל כך הרבה בחיים . בשביל לעבור הלאה ... ואני כל הזמן חוזרת אחורה .. זה פשוט מייאש. ירדתי 3 קילו תוך שבועיים . ואני בכלל לא מרגישה שאני בדרך להפסיק.

כתבתי קטע ... ולמרות שהוא די ספציפי למה שאני חוויתי , אני חושבת שאולי הוא רלוונטי לכל מי שסובלת מהפרעת אכילה . ובא לי לשתף:) אז זהו די להקדמות ... :) "מי את ?" לחשתי אל הדמות , שהופיעה מולי , דמעותיה נוצצות כפנינים. "ומי את - את כבר יודעת?" שאלה הצללית מתוך המסך הרטוב שכיסה לחלוטין את תווי פניה. "כן, את צודקת ... יפה מאד!!! זה בדיוק הזמן להתחכם עכשיו, תודה רבה לך באמת! אני ממש מעריכה את זה! תלכי מפה... , תלכי לעזאזל מצדי... לא אכפת לי שתמשיכי לבכות , עד שייבש לגמרי מעיין דמעותייך... תעופי לי מהעניים..." אפילו לא שמתי לב שאני צועוד...

 

בחור מדהים , עומד להציע לי נישואין...

ועדייין לא סיפרתי לו על הפרעת האכילה.

(אני משתייכת למגזר הדתי...)

אוף זה כל כך מטומטם...

כל ההסתרות האלה, אבל אני פוחדת שהוא יברח ולא יחזור...

כי בינינו זה באמת מפחיד... 

מי צם? אמרו לי שהצום הזה הוא הכרטיס כניסה האחרון שלי לאשפוז. אני לא יודעת מה לעשות , אף פעם לא היה צום שלא צמתי , אפילו את הצומות הפחות חשובים... יש פה עוד אנשים שאסור להם לצום? זה נשמע מגוחך, מה כבר יעשה לי יום אחד של צום?

די , החיים שלי עומדים להיגמר, כבר איימו עלי שיעיפו אותי מהמרפאה אם אני ארזה עוד. ויפנו אותי לאשפוז . אני לא רוצה את זה ... אני כל כך לא רוצה את זה, אבל אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי. אין לי תאבון , אני גם ככה רוצה להיעלם, וזה פשוט הדרך הכי פחות מפחידה שאני יכולה לחשוב עליה, הדיאטנית אובדת עצות, אין לה מה לומר לי. זה כאילו - כולם נותנים לגיטימציה לאיך שאני מרגישה. בגלל שעברתי ואני עוברת עדיין חוויות קשות. אבל אני לא רוצה שירחמו עלי. אני רוצה שילחמו בשבילי! שלא יתנו לי לוותר. החיים שלי יכולים להיות כל כל מלאים, ואני הורסת אותם בידיים. כל החעוד...

הייתי רוצה להיות מספיק חכמה כדי להיות עצובה מזה... אבל במקום זה. הייתי מאושרת כל השבוע. אני לא מבינה את עצמי ...יש לי כל כך הרבה מה להפסיד .ואני מתנהגת כמו איזה תינוקת. ישבתי אצל הדיאטנית - והיא עשתה לי שרשרת שאלות של " מה יקרה אם אני אהיה רזה..." בסוף זה הוביל למקום אחד לא כל כך אכפת לי להיות חולה . וזה היה די מצמרר להבין את זה. אבל למה אני חושבת ככה - אכפת לי!!! אני רוצה לחיות !!!! סוף כל סוף אני מתקדמת - בחיים בלימודים בחברה!!! למה אני רוצה להרוס את הכול בידיים??? למה אני לא יכולה לתת לעבר לנוח על משכבו בשלום? אוף---- מה יהיעוד...

אתמול - הפסיכולוגית שלי חזרה מחופשת מחלה של חודש וחצי. והתחלנו לדבר על כל מה שהיה בתקופה הזו. מה לעשות שאלו לא היו אירועים נעימים במיוחד? זה הרגיש מצד אחד זר ומוזר לדבר איתה כאילו ,אני מדברת עם מישהי זרה... מצד שני.. הייתי חייבת לשפוך יותר מידי שמרתי בבטן. זו הייתה פגישה ממש עצובה... ברחתי אפילו 4 דקות לפני הזמן למרות שזה ממש לא מקובל.... הרגשתי מוצפת. לא עושה לי טוב הפגישות האלו. אני לא אוהבת להיות עצובה. ולדבר שוב שוב על פגיעות שחוויתי . למרות שכנראה הם גורם מאד ישיר להפרעה....

נראה לי אני הולכת להיתקע עם הפרעת האכילה הזו לנצח.... נמאס לי ללכת מהפסיכולוגית לדיאטנית, לקבוצה ולפסיכאטר וכלום שום כלום. זה כמו גלגל שממשיך להמציא את עצמו מחדש... נראה לי אני פורשת....

הי מיכל, לאחרונה פגשתי חברה שהייתה שנים במצב מתנדנד עם הפרעת האכילה. רמיסיה של המחלה ורגרסיה חזרה לכיוון השלילי. עד שהיא התחילה טיפול במקום בו אני התחלתי והפסיכיאטר רשם לה תרופה -אני חושבת פריזמה . ומאז היא מתמודדת הרבה יותר בקלות , בכלל בלי השוואה וגם האישיות שלה נהייתה אחרת. לפני 3 חודשים כשהייתה לי תקופה של תסמיני הפרעת p.t.sd מורכבת , בצורה ממש מוגברת, הפסיכיאטר ,שאל אותי אם אני רוצה להקל מעלי את ההתמודדות בעזרת כדורים. ואני כמובן סרבתי, כי יש לי סטיגמה רצינית על כדורים ואני גם באה ממגזר שיש בו סטיגמה רצינית על כדורים. אבל היום עוד...