Nothing

הייתה לי תקופה ארוכה של צמצומים. תקופה ארוכה שימים ארוכים צמתי וגם כשאכלתי בקושי גירדתי את ה200. באיזשהו שלב המשקל נעצר והתחילו לי מידי פעם עליות במשקל (אני לא יודעת בדיוק בכמה כי אני לא נשקלת בבית ואצל הדיאטנית נשקלת הפוך). זה נורא נורא הלחיץ אותי והתחלתי לחשוב ברצינות על תוכנית התאבדות כי מבחינתי עדיף למות מאשר להיות שמנה (ולא עוזר לי לנסות להבין מה המשמעות של להיות שמנה בשבילי). הדיאטנית התעקשה שזה תגובה של גוף שנמצא תקופה כול כך ארוכה בהרעבה והיא הבטיחה שאם אעלה את צריכת הקלוריות שלי זה דווקא יעזור לי לרדת למרות שאני ממש ממש לא אעוד...

אני פחות כותבת פה לאחרונה כי אני מנסה לרכז את הכוחות שלי בהסתכלות קדימה והתמודדות עם החיים ופחות להעלות את הקשיים. אני כרגע לקראת סיום התואר (עבודה סוציאלית). סיימתי את הלימודים ונשארו לי כמה עבודות. אחת העבודות היא בנושא טיפול בילדים. אני צריכה להתבסס על מקרה של ילד עם התמודדות נפשית אני בחרתי לעסוק בנושא של הפרעות אכילה כיוון שזה נושא שקרוב אלי (אולי מידי...) ושאני עסוקה בו רבות. האם יש מישהי שמוכנה לפנות אלי בפרטי ולספר לי קצת על עצמה ועל הפרעת האכילה שלי בילדות (גם נוער זה בסדר). אני ממש אשמח וזה יהיה לעזר גדול.

אני ביום יום שומרת על תפריט מינימלי ודי משתדלת לא לצמצם אותו. זה תפריט נמוך, אני יודעת (לא רוצה לכתוב מספרים...). הבעיה היא בשבת שאני עם המשפחה וחייבת לאכול יותר כדי שאף אחד לא יתעצבן שאני לא אוכלת. השבת אכלתי כמעט אלף קלוריות. זה ממש ממש הרבה בשבילי. מרוב בהלה לקחתי הבוקר חמש משלשלים ואני לא מסוגלת אפילו לחשוב על לאכול עד שבת הבאה. מה עושים??

עצוב לי שאני כותבת את זה אבל נראה לי שהתייעצות היא כנראה הדבר האחראי כרגע... אני סובלת מאנורקסיה ואם לילד בן ארבע. תמיד אמרתי לעצמי שהוא לא קולט ולא מבין שקשה לי לאכול אבל בתקופה האחרונה הגעתי למסקנה שאני כנראה טועה. בשבוע שעבר הוא היה חולה ולא הלך לגן. היה לי תור לדיאטנית ולקחתי אותו איתי. בערב הוא סיפר לבעלי שהדיאטנית אמרה שאם אימא לא תאכל היא תצטרך ללכת לבית חולים. זה מאוד טלטל אותי. מאז שהוא נולד הייתי בשני אשפוזים שהאחרון היה לפני שנה וחצי ונמשך תשעה חודשים. הבן שלי ילד מקסים. ההתנהגות שלו בסדר והוא מאוד חכם ומפותח לגיל שלו. עוד...

שאלה שבעיקר מופנית לדנה אבל לא רק... אני מתמודדת כבר תקופה עם נפיחות בבטן. הבטן נורא נורא נפוחה כול הזמן. אין לי בולמוסים וגם לא הקאות. בהתחלה חשבתי שזה קשור לירקות שאני אוכלת אבל צמצמתי בירקות וזה לא השתפר. מישהו אמר לי שהנפיחות יכולה להיות מתת תזונה. זה נשמע לי ממש שטויות. ממה זה יכול להיות??

אני לא יודעת אם יש לי זכות בכלל להביע את דעתי. אני כותבת בהנחה שאני לא היחידה שזה מפריע לה. אין בעיה להעלות כתבה כזאת אבל כמו שלא נכון לכתוב מספרים של משקל וקלוריות נראה לי לא נכון להעלות תמונות של מישהי בתת משקל חמור. זה לא מעודד הבראה ורק מהווה טריגר לבנות שמנסות להבריא.

אני קוראת פה המון ונעזרת במקום הזה מאוד. בתקופה האחרונה שמתי לב למשהו אני מקווה שזה בסדר שאני משתפת. ממה שאני קוראת מרגיש לי שכמעט לכולן פה יש בולמוסים. לפי המטפלים שלי אף פעם לא היה לי. הבעיה המרכזית שלי היא צמצום ובתקופות מסוימות גם שימוש במשלשלים. שמתי לב שכשאני קוראת כאן על בולמוסים אני מתחילה להילחץ אחרי כול דבר שאני אוכלת שאולי זה בולמוס. שאולי אני בולסת בלי לדעת את זה. הגעתי למצב שבכול יום שאני לא צמה אני תוהה אם בלמסתי. אתמול אכלתי דג ושתי תפוחים והיום אכלתי דג ובערך שליש ביצה. אני בסרטים. אני לא מקיאה אבל כול הזמן תוהה כעוד...

כבר תקופה שהכור שלי (בעיקר בידיים אבל לא רק) ממש צהוב. יש מישהי שהיה לה דבר כזה פעם? אני לא אוכלת כול כך טוב ולא יודעת אם זה קשור. הרבה אנשים שואלים אותי מה זה (אנשים שלא יודעים על האנורקסיה). זה יכול להיות קשור לתזונה?

הייתה היום פגישה קשה אצל הפסיכיאטרית. היא אמרה לי כמה היא מודאגת. שהמצב לא יכול להמשיך. שאי אפשר לראות אותי הורגת את עצמי ולא לעשות כלום. ההמלצה שלה היא על אשפוז (לא שאני מבינה למה. באמת שלא). אבל בגלל שאני ממש רוצה להיאבק ולא לחזור למקום הנורא הזה היא מוכנה לעזור לי אבל בתנאי שאסכים לשינויים תרופתיים. היא דורשת ממני לקחת 5 מג זיפרקסה. אני בסרטים מזה. אומרים שעולים מזה במשקל ברמות פסיכיות. שאי אפשר לשלוט במה שאוכלים. הפסיכיאטרית משוכנעת שלי זה לא יקרה. היא מאמינה ששום דבר לא יגרום לי לתאבון. אבל אני כול כך פוחדת. מה אם אני אשמיןעוד...

אני לא מאמינה שאני שוב במקום הזה. שהדיכאון משתלט על כולי. שאני איכשהו מצליחה לשמור על תפקוד אבל אני לאט לאט מתה מבפנים. יש לי כול כך הרבה סיבות לחיות. כול כך הרבה רצון, משמעות, שאיפות. אבל אני מרגישה שאין בי כוחות יותר. אני חושבת על מוות כול הזמן. אני לא רוצה למות אבל מרגישה שזה מגיע לי. אני מפחדת שאני אהרוג את עצמי. שאני מאוד קרובה לרגע הזה שכבר יהיה מאוחר מידי. מפחדת שהסביבה תדע באיזה סכנה אני כי ישמרו עלי. ולא מגיע לי שישמרו עלי. אז אני מנצלת את המקום האנונימי הזה כדי לשתף. להודות על הרגעים ששאבתי מכאן תמיכה. לאחל לכולכם הרבהעוד...

כבר שבוע בצום כמעט מוחלט. חוץ משתיה וקצת ירקות. קיוויתי שזה ירגיע אותי ויהיה לי יותר קל לאכול אבל בדיוק ההיפך. ככול שעובר הזמן נהיה לי יותר קשה. אני מתרגלת לזה שהבטן ריקה. התפקוד שלי סבבה. אני מתפקדת באוניברסיטה כרגיל. כאילו הגוף שלי אומר לי שהוא לא רוצה ולא צריך אוכל. בדרך כלל אני פוגשת את הדיאטנית פעמיים בשבוע אבל השבוע ביטלתי. אני מפחדת שאם אלך היא תבקש ממני לאכול אצלה (כמו שהיה בעבר בתקופות שלא הצלחתי לבד). אני רוצה עזרה אבל הביטולים שלי וזה שאני מתרחקת מכולם לא מאפשר לאף אחד לעזור לי. אני מיואשת !!

הייתי חודש בחו״ל. המטפלים ממש לא רצו שאסע כי הייתי במצב לא טוב. דווקא שם קרה משהו טוב והצלחתי לאכול את כול התפריט (תפריט נמוך מאוד יחסית אבל משהו שיאפשר לי תפקוד ומוסכם על הדיאטנית כמשהו זמני). חזרתי ביום שלישי וברביעי בבוקר הייתי אצל הדיאטנית. נשארתי על אותו משקל (שאני לא יודעת מהו אבל הדיאטנית אמרה שהוא זהה לשקילה האחרונה לפני הנסיעה) זה טוב כי אחרת היו מאשפזים (כמו שרצו לפני הנסיעה) אותי אבל זה הבהיל אותי כול כך שמאז שחזרתי אני לא מצליחה לאכול. אני בצום כמעט מוחלט (אכלתי מעט ירקות) זה כבר היום השלישי. אני לא רוצה לעשות את זה. אני עוד...