אני לא מאמינה שאני שוב במקום הזה. שהדיכאון משתלט על כולי. שאני איכשהו מצליחה לשמור על תפקוד אבל אני לאט לאט מתה מבפנים.
יש לי כול כך הרבה סיבות לחיות. כול כך הרבה רצון, משמעות, שאיפות.
אבל אני מרגישה שאין בי כוחות יותר.
אני חושבת על מוות כול הזמן. אני לא רוצה למות אבל מרגישה שזה מגיע לי.
אני מפחדת שאני אהרוג את עצמי. שאני מאוד קרובה לרגע הזה שכבר יהיה מאוחר מידי.
מפחדת שהסביבה תדע באיזה סכנה אני כי ישמרו עלי. ולא מגיע לי שישמרו עלי.
אז אני מנצלת את המקום האנונימי הזה כדי לשתף. להודות על הרגעים ששאבתי מכאן תמיכה. לאחל לכולכם הרבה הצלחה