זהו, היום סופסוף הבנתי שהאנורקסיה+בולמיה הן כאן להישאר.
לא משנה כמה אני אנסה בטיפולים,אישפוזים, שיחות, שליטה עצמית, זה לא יעזוב אותי עד הקבר.
גם בהריון גם בחיי היומיום גם כשארגיש שאני חזקה. היא תמיד תפיל אותי לקרשים ותצחק לי בפנים, היי אני כרונית! כבר אמרו את זה טובים וגדולים ממני, אז מה יש לנסות בכלל ?!
אז זהו ,כנראה ש15 שנים עושים את ההבדל בין יאוש לבין הצלחה. והמחלת נפש הזו מכירה אותי יותר מידי טוב.
חרא של הפרעה
היי, רציתי ממש לדעת נושא שמטריד אותי מאד מאד. אני לא אוהבת לשתות כלום, לא מים לא דיאט. יצא לי לשתות בערך כוס וחצי נוזלים ליום (כולל הקפה). אני בתת משקל הרבה זמן ונשקלת המוווון במהלך היום וזו גם אחת הסיבות שלא אהבתי לשתות כי אז רואים עליה במשקל כביכול.
אז מה שקרה לאחרונה החלטתי שנמאס לי להיות צמאה והתחלתי לשתות בלי חשבון-מים בלבד ולהישקל רק פעם בשבוע בבוקר. אממה? עליתי 2 ק"ג!! כבר שבועיים שה2 ק"ג האלה לא יורדים חזרה בשתן או זיעה, מבחינת היקפים אני כמעט אותו דבר אז מה זה? איפה יושבים הק"ג האלה? אומרים לי שזה הולך לנפח בדם ולנוזלים ול
בא לי להעלם, רוצה לצעוק כ"כ חזק שיגמר לי הקול, רוצה לרוץ עד עילפון, רוצה לישון עד שיעבור זעם, רוצה לצבוט את עצמי כ"כ חזק שישאר סימן כחול עמוק, רוצה להקיא שיצא לי הגועל מהלב, רוצה לתפוס אותו בגרון ולשאול אותו למה לעזאזל הוא חושב שהוא ראוי לחיות בצורה טובה אחרי מה שהוא עשה ועושה??!!, רוצה לעצום עיניים ולקום על אי בודד ולדעת שהכל היה חלום, לרצות לרדת מלא במשקל, להתאבד על הספורט.
כואב לי הלב כ"כ כואב לי.
רוצה להעביר כאב נפשי לכאב פיזי.
אני מרגישה על הקצה לפני מידרון תלול...
לא יודעת אם מותר לכתוב את זה אבל בא לי לצום עד כדי מוות לרדת המוןןןןן במשקל להרגיש כל עצם להתנדנד מכל משב רוח להיות קלה כמו נוצה. להתגבר על הרצון לאכול. להתגבר על החשק להקיא. להיות משוחררת ממזון כל החיים. לא לרצות לטעום לא לרצות להריח. לשנוא אוכל עד שאמות. שלא אהיה מסוגלת להכניס אוכל לפה אף פעם. ואז-- לרדת המון במשקל כל יום עוד קצת ואז עוד קצת.
אני כבר לא יודעת
לא יודעת אם אני רעבה
לא ניודעת אם אני צמאה
לא יודעת אם הבגדים מרזים/ משמינים אותי
לא יודעת אם אני רוצה לצום או להקיא
לא יודעת אם אני יפה/ מכוערת
לא יודעת אם אני רזה
לא יודעת אם אני נוטפת שומן
לא יודעת למי להאמין
לא יודעת למה להאמין
אני במצב תלוש לחלוטין, נמחקו לי המדדים לגבי הכל, איפה אני על הסקאלה? בחלק העליון? התחתון? איזה סקאלה בכלל?
אבודה.
פשוט כך.
היום קמתי שמנה. איכסססס
שונאת את ההרגשה הזו
אוף אוף אוף
שום בגד לא נראה לי נורמלי הכל מרגיש לי צמוד ושמן ומבליט ופיכס
לא להקיא, לא להקיא, לא להקיא.
זהו. אני כבר 6 ימים ללא הקאות.לא רוצה לשבור את זה. ומה אני רוצה להקיא שכ"כ מציק לי?? מים. אהה, מים. זה הנוזל הזה שיושב בקיבה ונותן את התחושה שאני מפוצצת,שאין לי מקום לנשום שאני שמנה מאד מאד ואפילו המשקל מראה חצי קילו יותר, אז אני במסע שכנוע עצמי שהמשקל זה רק מים, והנפיחות תצא בפיפי הבא (אולי כן אולי לא) ושאני אוכיח לפסיכולוגית שלא צריך לאשפז אותי כי אני מטורפת שמקיאה מים.
אז תחזיקו לי אצבעות, מקווה לסגור שבוע ----
אם אני מטופלת במרפאה בהדסה, יש בכח הפסיכולוגית לאשפז בכפיה לפי הממצאים שאני מדווחת לה? זה היה נשמע מהפגישה האחרונה שלנו שהיא שוקלת את הנושא ברצינות ואני לא רוצה הפתעות... מה התנאים לאשפוז בכפיה ומי יכול לדרוש את זה?
התחלתי לשתות אינשור. למה? לא יודעת. אני מנסה לרדת במשקל ממש בצורה אובססיבית שאני צריכה לראות מספר שבחרתי על המשקל ועד שלא אראה אותו אני ימשיך לצמצם ולהישתגע עם ההפרעה. אבל, החוסר המצטבר של ויטמינים ומינרלים גורם לי לסחרחורות וחוסר יכולת לתפקד בעבודה. אז החלטתי לשתות 3/4 פחית ביום כדי להכניס קצת ויטמינים. ואת האמת? יש לזה טעם של חולי, של מחלה, של מישהי שלא רוצה לטעום טעם של אוכל רק של אינשור וניל. למה אני כותבת את זה ? לא יודעת, סתם כי הבאתי הביתה 6 פחיות אינשור וזה מוזר לי שהחלטתי לשתות את המטרנה הזאת.
