כל כך כואב, כל כך עמוק בתהום, רוצה להרגיש את הכאב רוצה לחוש אותו באצבעות, לא מצליחה להעביר את הכאב לצורה מוחשית. הגעגועים, הכאבים, הצער, החולי... הכל מילים.
איך מעבירים כאבים לתחושה ממשית. הלב עומד להתפוצץ.
לחתוך? זו הצורה לחוש כאב?? להעביר אותו לתחושה אמיתי לפני שאני מאבד את השפיות?
אומרים שחתכים זה ממכר. אני גם ככה מכורה.
מה עושים?!
אני מתגעגעת לאדם שפגע בי. לאדם שבגללו אני חולה ככ הרבה שנים. מתגעגעת ליחס המשפיל שלו, לחוסר יחס, להתעלמות ממני, געגועים לנסות לרצות אותו, לגרום לו לאהוב אותי בכח, געגועים למי שאמור לאהוב אותי בלי תנאים ובלי גבולות אבל שם גבולות ללא סוף. געגועים שקורעים לי את הלב לאלפי חתיכות קטנות בכל פעם שאני נזכרת בו.
געגועים למישהו בלתי מושג. געגועים לאדם שאני הכי אוהבת והכי שונאת. ממש כמו הפרעת אכילה.
הוא ההפרעה שלי. המהות שלה.
לא יודעת כבר איפה אני עומדת מבחינת ההפרעה, החלפתי סימפטומים, שיניתי הרגלים ועכשיו, מרגישה אבודה.
אין לי מושג כבר מה יש לי,מה אני רוצה, האם אי רזה? שמנה? אנורקסית?רגילה? מה שבטוח- נורמלית, אני לא.
קשה לי, אני מנסה את הגוף שלי- מותחת אותו עד קצה גבול היכולת,לא מרפה, בודקת כמה המים עמוקים כמה אפשר לצלול ללא חמצן כמה אפשר לשרוד ללא נשימה בלי לעלות למעלה לשאוף אוויר.
שחיתי לאיבוד, לא בטוחה בכלל שיש לי את הרצון לחפש יבשה,
קשה לי להבין את עצמי בימים האחרונים. קשה לי מאד בתקופה הזו של החיים. הפסקתי להקיא ל6 חודשים אחרי שהייתי מקיאה 6-7 פעמים ביום במשך כמה שנים ופתאום אני מוצאת את עצמי שוב בשירותים מקיאה. ואני לא סובלת את זה שאני חלשה מול עצמי ותכלס.אני לא מבלמסת בכלל, רק התחושה שהבטן מלאה גורמת לי לרוקן את הקיבה. אבל זה לא נכון לי לעשות את זה. יש לי ילדים קטנים בבית וחוצמיזה אני לא רוצה להקיא!!! אני לא רוצה להיות במקום החלש הזה שוב שהייתי בו 10 שנים. אני רוצה לקום ולאמר עד כאן. אני לא חוזרת להקיא! אני לא חוזרת להקיא! לא משנה מה המשקל הארור יגיד. אני ל
אתן מוזמנות לכתוב את שלכן... אני לא לקחתי משלשלים בשבת בלילה וגם לא הקאתי! י---ש! (שבת בבוקר סיפור אחר אבל זה לא הנושא כרגע...)
שבוע טוב בנות יקרות
חשבתי עליו קצת ומעניין אם תסכימו לשתף איתי פעולה את האמת אתן ממש לא חיבות אבל תקשיבו ואז תגידו לי מה דעתכן.
בגלל שסופשבוע נהיה קשה בשבילי מאד, ולפי השבת האחרונה שכולינה ונולדת התכתבו כאן גם לכן לא היה קל, אז עלה לי רעיון שכל אחת תשתדל לעשות משהו אחד חיובי בשבת (לא להקיא, לא לצמצם,אפילו פעם אחת לא כל השבת...כי זה חלום גדול מידי)ואז לכתוב אותו כאן במוצש ולקבל מכולנו פידבקים חיוביים. זה פשוט מנתב את המחשבות לכיוון חיובי כי חושבים בשבת איזה כיף אני אכתוב כך וכך...
מי מצטרפת אלי?!
כל שבת אותו סיפור, אני מבטיחה לעצמי שאני לא יאכל שאני שונאת טחינה ולא אגע בחלה אוי החלה הזאת אוףףף למה היא צריכה להיות כזאת טריה? כזאת מושכת?! וביס קטן וזהו.. אבל לא, יש עוד ביס ועוד אחד עד שאני מתפוצצת ושונאת את עצמי שהייתי כזאת חלשה מול גוש של פחמימות שידבקו לי למותניים. פעם הייתי מקיאה המון על בסיס קבוע, היום כבר לא. ככה יותר קל לי בגלל הילדים שאני לא מסריחה להם את השירותים. אבל הרצון המטורף להקיא בוער לי בעצמות(או בשומן) והיום אחרי חצי שנה(!!) הקאתי את נשמתי. אבל לא אכפת לי ככ בגלל שאני יודעת שזו היתה מעידה ומותר למעוד לפעמים ו
לא יודעת מה עובר עלי, על הגוף שלי, הראש שלי והמחשבות.... אוי המחשבות, הן יכולות להשמין אותי ולגרום לי להרגיש הכי שמנה בעולם ומצד שני המחשבות האלו יכולות גם לשכנע שאני רזה אולי לא הכי רזה שאפשר אבל בכל זאת לא כזו פילה... ומי בכלל רוצה לחשוב?! עדיף לעשות לא? לקחת משלשלים, להקיא, לצמצם לעשות הכל בשביל להוריד עוד גרם ומצד שני לאכול לשתות ולמתן את הרצונות על מנת להמשיך לתפקד, להיות אמא נורמלית לילדים. אז מה?! הטוב? הרע? או המכוער?! וואו אני בבלבול מטורף של רע וטוב, עשה ואל תעשה, כדאי או עדיף שלא?
שקט. זה מה שאני צריכה. מנוחה.
למה דווקא אנורקסיה? זו שאלה שמסתובבת לי בראש כבר הרבה זמן. החיים שעברתי רחוקים מלהיות מושלמים, האנשים שגרמו לי להדרדרות עדיין חיים וקיימים. אבל איך הראש בוחר דווקא בהפרעת אכילה? וזה לא שהייתי מעדיפה להיות נרקומנית או אלכוהוליסטית אני פשוט סובלת בכל רמ׳ח אברי הצמאים והרעבים ולא מסוגלת להרפות מההפרעה. ואני מתמודדת איתה כל יום כל שעה כל רגע מחיי ואין מנוחה.
למה אני לא מפסיקה לחשוב עליו??אני לא סובלת אותו!! הוא גמר לי את החיים, זה לא שאלה בכלל, אז למה כולם ממשיכים לחיות ורק אני תקועה עם המחשבות עליו.. אז מה אם דמו זורם בדמי. אבל הוא איש רע. כולם אמרו עליו ועדיין, אני מתגעגעת אליו. אוף!!!! הוא חולה הוא לא אוהב אותי הוא בן אדם שפל שהתעלל בי נפשית במשך שנים. אבל אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי.
כולם היו היום במסיבה והוא בוודאי שלא הוזמן ובוודאי שגם לא היה מגיע אבל כולם שמחו ונהנו כ"כ ורק אני הרגשתי כמה הוא חסר לי. לאף אחד הוא לא חסר. רק לי. ואני שונאת אותו.
אני לא מצליח
הלוואי. הוא לא באמת מת. הייתי נותנת הרבה בשביל שזה יהיה אמיתי, שאוכל להגיד לעולם שהוא כבר לא קיים, שאין דרך חזרה שגם אם אסלח לו איי פעם זה כבר לא יהיה רלוונטי. אבל הוא חי. לצערי הרב. אותו אדם שפל שהרס לי את החיים עדיין חי וקיים. הוא חי את חייו ברוגע ובשלווה ואני חיה את חיי עם אנורקסיה מתמשכת מעל 12 שנה בגללו. אם הוא ימות אני לא בטוחה שאשמח יכול להיות שאפילו אתאבל עליו אבל מי יודע?! אני לא יכולה לחיות כשאני יודעת שהוא חי.
