אז הטיול הזה עבר. אני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותו. כל כך הרבה דברים קרו בו, מכל הבחינות. צחקתי, בכיתי, שמחתי ופחדתי, אבל הכי חשוב? מצאתי תמיכה אמיתית. הבנתי שלא הייתי צריכה כ"כ לפחד לספר ולדבר. סיפרתי לחברה שלי, והיא עזרה לי המון. כמה כיף (גם אם זה קשה בו זמנית) זה להתעורר בבוקר ולראות שהיא מחכה לי שאני אבוא איתה לאכול, ויושבת איתי שעה עד שאני מסיימת, ולא מתייאשת ונעלמת ברגע שהמחלה קצת משתלטת עליי. הרגשתי סוף סוף שיש מי שדואג לי ואוהב אותי, סוף סוף הרגשתי שאני באמת שווה משהו, שאני לא לבד בזה, שהחיים האלו שווים משהו. אז תודה לה, שהי