היי בנות יקרות, וגם בנים!
רציתי להתייעץ איתכן.
מה אתן אוהבות/הייתן רוצות לשמוע מחברות שלכן? האם יש דברים שתשמעו מהן שיעזרו לכן במיוחד? או שסתם יעודדו אתכן? אשמח מאוד לשמוע! תודה רבה!
וואו היום הזה... אני כנראה מתחילה טיפול (רק כנראה! רק אולי!) עכשיו הכל מרגיש כאילו זה תלוי בי, כאילו אני צריכה לבחור אם להיות מטופלת, ובעצם לנסות להבריא, או להשאר כמו שאני עכשיו... ואני בכלל לא יודעת מה אני רוצה. בנוסף, חברה שלי, זאת שסיפרתי לה אז, לפני הטיול, פתאום החליטה להיעלב שאני לא מסוגלת לאכול לידה ושלא סיפרתי לה לפני, ופתאום אני מתחילה לחשוב שאולי זה היה טעות, כי זה נתן לי הרגשה נוראית שהיא נעלבה ואני לא יודעת איפה לקבור את עצמי, מה לענות לה ומה לעשות, אולי להתרחק ממנה כמו בכל הפעמים הקודמות שמישהו העיר לי הערה בנושא? אולי בכ
-
7 תגובות
אז הטיול הזה עבר. אני אפילו לא יודעת איך להגדיר אותו. כל כך הרבה דברים קרו בו, מכל הבחינות. צחקתי, בכיתי, שמחתי ופחדתי, אבל הכי חשוב? מצאתי תמיכה אמיתית. הבנתי שלא הייתי צריכה כ"כ לפחד לספר ולדבר. סיפרתי לחברה שלי, והיא עזרה לי המון. כמה כיף (גם אם זה קשה בו זמנית) זה להתעורר בבוקר ולראות שהיא מחכה לי שאני אבוא איתה לאכול, ויושבת איתי שעה עד שאני מסיימת, ולא מתייאשת ונעלמת ברגע שהמחלה קצת משתלטת עליי. הרגשתי סוף סוף שיש מי שדואג לי ואוהב אותי, סוף סוף הרגשתי שאני באמת שווה משהו, שאני לא לבד בזה, שהחיים האלו שווים משהו. אז תודה לה, שהי
-
7 תגובות
בקרוב הטיול השנתי.. ואני מפחדת לצאת. אני לא יודעת אם הטיול הזה יעבור בשלום. לא יודעת אם אני אצליח לאכול, לא בטוחה אם אני אהנה, מפחדת לבכות, להיות עצבנית, להתייבש שוב, מפחדת שיעלו עליי. שנה שעברה היה מספיק קרוב.. אין לי עם מי לדבר על זה. אין מי שיעזור לי להתמודד, שיעזור לי לעבור את הטיול בשלום, ובעיקר את הארוחות. הלוואי שהיה. החברה היחידה שהעזתי לספר לה לא יוצאת. ואני.. הלוואי שיכולתי לא לצאת, ככה אולי לא הייתי צריכה להתמודד עם זה גם השנה. אבל ההורים שלי לא יסכימו לי להישאר בבית, אני לא יוכל להגיד להם את הסיבה האמיתית שאני לא רוצה לצאת
-
12 תגובות