מריחה את הסוף, אך משהו עוצר בעדי

Bar1 · 2016-01-23T17:45:21+02:00

היי. הרבה זמן לא הייתי כאן. אני מעוניינת לשתף בסיפור שלי מהתקופה האחרונה שבו יתרונות וחסרונות. זה ארוך, מתנצלת מראש: הייתי במקום הנוראי הזה יותר משנה, שבסופה כבר הייתי במשקל נמוך חולני ולא ראיתי את הסוף של זה. לפני שלושה חודשים טסתי לחו"ל לחודשיים ומאוד חששתי מהסיבה שידעתי שאני הולכת להיות סביב אנשים 24/7 והדבר שהכי הפחיד אותי זה שיידעו שאני לא אוכלת. בארץ זה היה קל כי לעיתים רחוקות מישהו הציע לאכול משהו, והייתי אוכלת כאילו זה רגיל אצלי אבל יום למחרת הייתי צמה ומרעיבה את עצמי כפליים. כשטסתי הצלחתי "לשמור" על עצמי בימים הראשונים, ואז כבר לא יכולתי יותר להסתיר. העדפתי לאכול מאשר שיתפסו אותי על חם. אז התחלתי לאכול, ומה שקרה זה שזה נהיה אצלי הפוך - הלכתי לסופר וקניתי מלא אוכל, מלא! אוכל משמין ובנוסף חטיפים, נכנסתי לסטרס ולא הצלחתי להפסיק. הייתי חייבת לאכול כל דקה וכל רגע, גם לפני השינה. יכולתי לאכול שתי מנות מוגדלות של ג'אנק, ולאחר מכן שני קינוחים, וזה רק בארוחה אחת. חייבת לציין שהרגשתי זרה לעצמי והרגשתי מישהי אחרת לחלוטין. בזמן הזה כמובן החרמתי את המראה והחלטתי שאני שמנה ובאמת האמנתי בזה. עליתי מעט במשקל, אך כל הבגדים עדיין עלו עלי מלבד ג'ינס אחד שמידתו מגוחכת. אחרי חודשיים, קרוב לתאריך הטיסה שלי חזרה לישראל, כבר הגעתי למצב שבו אני לא חושבת על המשקל שלי יותר, וכיף לי, אך מצד שני הרגשתי במרדף אחר האוכל ואנשים העירו לי ואמרו לי שכדאי לי להירגע ושזה לא בריא. לא הצלחתי להרגיש שובע. הגוף עצמו שבע אבל בתוכי הרגשתי לחוצה גם כשלא באמת חשבתי על זה, ולא הצלחתי להרגיש סיפוק מהאוכל. פחדתי להפסיק לאכול, כן, כן. ולמרות זאת, אני רואה בזה התקדמות ושינוי מטורף שעברתי לטובה! הדרך אל ההחלמה. וכשנחתתי בארץ אהבתי לשמוע את המחמאות האינסופיות, וזה דרבן אותי. "יש לך צבע בפנים", "אין לך יותר שקעים בלחיים", "את נראית נשית!". עכשיו כבר חודש שאני בבית, ושוב התחלתי במשטר תזונה ועליתי על עוד נקודה חשובה שמשפיעה עלי. הרי זה ידוע שלהורים יש השפעה מאוד חזקה החל מילדותינו וזה מחלחל לנו לתודעה. אם ההורה ידבר על המשקל והתזונה בדרך כזו או אחרת ליד הילד שלו הסיכויים להפרעות אכילה יהיו מאוד גבוהים. אצלי בבית היה מותר לי הכל - מעולם לא דיברו על המשקל וגם לא היה צורך כי אין אצלנו תופעת השמנה. תמיד הייתי ילדה רזה שאכלה הכל מהכל, ג'אנק פוד, ממתקים, מטוגנים, חטיפים, הכל הכל הכל, ואפילו לא ידעתי שזה משמין. אמא שלי עשתה עבודה נפלאה לדעתי, במהלך הילדות שלי. הבנתי שאוכל משמין רק לפני שנה וקצת ולראשונה הבנתי את הערך הקלורי אחרי שנכנס לי ג'וק. אך לצערי בשנים האחרונות הרגשתי מצד אמא שלי שהיא רודפת אחריי לגבי האוכל - דווקא לכיוון ההפוך. זה הורגש אצלי יותר אחרי גיל ההתבגרות, גיל 18. היא כל הזמן מנסה לדחוף לי אוכל, ושאני אוכל כמה שיותר ושואלת אותי כל רגע אם אכלתי, ואם אני רק מתקרבת לאזור המטבח אז היא רצה אלי ואומרת לי את כל התפריט וזה משגע אותי. אני מתחילה לאכול והיא שואלת אותי "להוציא לך חומוס? להוציא לך לחם? לחמם לך עוד? קחי עוד! זה לא מספיק!" ואני כבר ארבע שנים רבה איתה על זה מהרגע שזה התחיל להפריע לי. היום אני בת 22. אבל מציינת שוב שהפרעות האכילה שלי החלו לפני שנה וקצת. מאז שחזרתי לארץ הבנתי באמת שאמא שלי היא מטרד נוראי בקשר לאוכל, והכל סובב סביב האוכל. ואם אני אוכלת משהו שהוא לא משמין היא חייבת להעיר לי, גם אם אכלתי משהו משמין בארוחה הקודמת. זה גורם לי לברוח מהמטבח ואני מסוגלת לא לאכול שעות ולהיות שוב בצום, ולגשת למטבח רק כשהיא לא בסביבה. כל יום היא שואלת אותי מה אני רוצה לאכול ומה להכין הפעם, וכל יום היא מבשלת משהו ומכינה ומביאה לי צלחת בלי שביקשתי. אני מתעוררת בבוקר והדבר הראשון שאני אומרת לי זה מה יש לאכול ומה להוציא לי מהמקרר. כשחזרתי מחו"ל היא הבטיחה לי, מיוזמתה, שהיא לא תציק לי יותר בעניין האוכל והיא הודתה שהגזימה ולחצה עלי כל החיים, ולא, היא לא מקיימת. אני מרגישה שאני מדברת אל קיר ואני חושבת ברצינות לעבור לדירת שותפים, שם אוכל להצליח ולהמשיך את ההחלמה שלי שהחלה בחו"ל.