המצב שלי אפילו לא מוגדר כל כך קשה
אבל אני 3 שנים כבר בתוך זה ולא זוכרת מציאות אחרת. תמיד חשבתי שברגע שבאמת ארצה לצאת מזה ולחיות "רגיל" אני יצליח, שזה לא כזה קשה ומסובך וזה רק הרגלים ועקשנות שלי. עכשיו אני רואה עד כמה אני כלואה, אשכרה הכנסתי את עצמי לכלא, אין בי את הרצון לצאת מזה עוד אבל אני גם לא רואה מצב שבו הרצון הזה יגיע. רע פשוט רע לי. פתאום אני קולטת את הפער בחיים שלי לבין החיים של כולם…הדכאון השתלט עליי ואני לא רואה תקווה, אני רוצה שיקחו ממני את עצמי, את "החיים" שאין לי, את השעות שאני מבזבזת בבית, במיטה, את החרדות ואת המחשבות. אנ