אנה אוליך את הדמעות?

נויה5 · 2016-02-08T05:40:02+02:00

שלום, המון זמן לא כתבתי או התייעצתי. הגוף שלי החליט ש"אם כבר, אז כבר" והפיל עלי סרטן ככה על הדרך והניתוח המסובך שעברתי השבית אותי ליותר משלושה חודשים, במהלכם איבדתי כ-7 ק"ג, כאשר התחלתי בפחות מ-50 ק"ג וכאשר אסור לזוז או להתאמץ ואז הרגליים פשוט מתנוונות. היום אני די בשפל המדרגה. כבר כמה שבועות טובים. יודעת היטב שכאשר מתנתקים מכל החברים, "מבלים" במיטה כמעט 100% מהזמן וישנים בלי סוף, זה סימן ברור לדיכאון. אני פשוט רוצה לשאול ובאמת לנסות להבין כיצד מעבירים עוד יום ועוד יום, כאשר בכלל לא רוצים לצאת מהמיטה, כי אין שום דבר שיעודד או יצור עניין או יסיח את הדעת מהכאב, מהקושי המתגבר וההדרדרות המתמשכת. איך נהנים וממה? זה לא שאין לי מה לעשות ובמה להתעסק והיקף הנושאים המעניינים אותי (או לפחות כך היה בעבר) הוא באמת נרחב. אני רק לא רוצה לצאת מהמיטה, להסתכן בנפילה ׁׂ(ויש כל כך הרבה כאלה ולעתים כל כך קרובות, שאין לי מושג איך טרם הפכתי לגל עצמות שבורות) או בכאב שגורמת ההליכה, כאשר הקור משפיע על המפרקים. אז נכון, אני חכמה גדולה כאשר אין לי ילדים או בן זוג "לחיות למענם" או פשוט מסגרת משפחתית נורמלית ותומכת. עדיין, באמת שווה לקום בקושי רב בבוקר ולהתחיל להגרר בבית? חברים יש דווקא ואפילו מאלה שמשקיעים, אבל אני עדיין מרגישה עם אלה כאילו אני מכבידה עליהם ללא צורך ועל כל ההזמנות וההצעות לבוא לבקר אצלי, אני ממציאה מיני מיחושים, גם אם אין כאלה באותו רגע, כדי שלא אתווסף לעוד "משימה" שעליהם לבצע. אני יודעת שזה קצת מטופש כי רובם חברי ילדות שיעזרו בשמחה ורוצים בטובתי, אך כמו תמיד, לא רוצה להכביד.אני יודעת בערך מתי הדעיכה התחילה ושולחת אצבע מאשימה כלפי המערכת, שגרועה ממנה אין. היה לי ברור מלכתחילה שיהיו בדיקות וריצות, אבל מי היה מאמין שדווקא מי שאמור לסייע מערים כ"כ הרבה קשיים?הוזמנתי לבדיקת כשירות לנהיגה. טוב, יוצאים בשש וחצי בבוקר כדי להיות בבית קלקא בת"א. למקום הזה מגיעים כמעט רק נכים. לעומת הנכויות הקשות שראיתי שם, אני הייתי פשוט איילה קלת רגליים. נכים קשים אמרתי? לא נותנים לחנות בבית קלקא. חונים במגרש החניה הכי קרוב ונסחבים כמה מאות מטרים עד לבנין עצמו. לא ארחיב על ארבע השעות שביליתי שם בנעימים, עם בדיקת הקומיסרית הסובייטית שהחליטה שאני לא לוחצת מספיק מהר על הברקס (שאספר לה כמה הלכתי ברגל עד שתש כוחי?) וכלה במבחנים פסיכומטריים, בדיקת פסיכולוג ובדיקת פסיכיאטר. גולת הכותרת - הם שולחים תשובה בדואר. חצי יום כזה שולח אותך הביתה חצי מת וחצי מיואש. אח"כ היתה בדיקת MRI בתה"ש אחרי חצות. עם כל הכבוד לחברים הטובים, אני לא יכולה להשבית אותם מיום עבודה למחרת, מה גם שזה לא ממש נחמד להוציא אותם מהמיטה באמצע הלילה. עד כה, ביצעתי MRI (כ-6 במספר) באסותא. פשוט תענוג. אתה חונה מתחת לבניין, עולה במעלית, הכל רץ מהר ותוך מספר ימים אתה יכול לקבל פענוח באמצעות קוד מחשב שקיבלת. מה שהיה בתה"ש, האמור להיות בי"ח שיקומי וידידותי לנכים, הכניס אותי להלם. הגעתי לבד, מצאתי את הבניין, אבל אי אפשר לחנות ליד, אלא רק בחנייה מסודרת, רחוקה להפליא לאדם במצבי. אז באחת וחצי לפנות בוקר, כשאין נפש חיה באיזור, קצת צפצפתי וחניתי הכי קרוב שיכולתי ויצאתי למסע. הלכתי המון, הגעתי לבנין אך מסתבר שבלילה נועלים את כל פתחי הבניין ועלי לדדות על הכלונסאות הבלתי מתפקדות שלי לחפש מנין להכנס. הלכתי והלכתי ולא מצאתי איך נכנסים, עד שראיתי מבעד לחלון איזה אח והתחלתי לדפוק על החלון בדמעות שיפתחו לי. זו היתה כניסה של הצוות, אבל הנ"ל הואיל להכניס אותי, מותשת ולא מסוגלת לעשות עוד צעד. הם ראו את מצבי והשתדלו מאוד לעזור, אבל אז כבר הפכתי אפאטית לגמרי והם סחבו אותי ממקום למקום. למרבה הצער, העסק לא יעיל ולא זורם, מחכים המון זמן, הצוות מבולגן ואם אתה לא מראה נוכחות, פשוט שוכחים אותך בתהליך. לא אלאה בפרוצדורה של אח שלא יודע להכניס מחט לוריד להחדרת חומר ניגוד וחירר אותי עד שמצא את הוריד הכי עלוב, מה שגרם לי כאבי תופת. גם לא בטוח שהבדיקה עברה בצורה תקינה כי נשמתי מאוד בכבדות והיו צריכים לחזור עליה וגם אז לא בטוח שהצלחתי. אחרי כל מדורי הגיהנום, הייתי צריכה לנהוג הביתה והגעתי בסביבות חמש בבוקר. אף MRI לא אמור לקחת שלוש וחצי שעות. אני חוששת שלא ממש הצלחתי להתאושש מהחווייה המחרידה הזו. דבר אחד קרה מהר יחסית למרבה פליאתי. הנוירולוגית של טרשת הגישה בקשה לקנביס עבורי. הייתי בטוחה שזה לא יקרה, כי אם כל האחרים מוציאים את נשמתי, למה שיצליח לי דווקא היכן שהסיכויים כ"כ נמוכים בד"כ? ובכן, הייתי בשוק מוחלט כשהתקשרו אלי אחרי פחות משבועיים והודיעו שאושרתי. אבל אז מה? צריך לנסוע לאברבנאל לקבל הדרכה ושאר ירקות. הפעם כבר לא לקחתי סיכונים ונסעתי עם חברה. ומה בשערי אברבנאל? לא נותנים להכנס עם המכונית. המקל שהיה לי במכונית וגם הזימון לא שיכנעו את אנשי הביטחון בכניסה. למזלי, היתה לי תעודת נכה עמי ואחרי דין ודברים ממושכים בינם לבין עצמם, הואילו בטובם להכניס אותי, כאילו מישהו בכלל היה מנסה להכנס לאברבנאל אם אינו נדרש לכך.ובכן, זו רוח הדברים ומעבר לצרות מבית, בכל פעם שאני נאלצת להתמודד עם אחד ה"מוסדות" האמורים להיטיב עמי, אני חוטפת עוד מהלומה.אני מתנצלת מראש על הסאגה הארוכה והמייגעת לעיל, יחד עם זאת אני שואלת: אם כבר עכשיו כל כך גרוע והפרוגנוזה היא שלבטח יהיה גרוע יותר, איך ולמה אנשים במצב הזה בכלל "מושכים" ולאן? האם פשוט שורדים עוד יום? ואיך אפשר להפסיק לבכות כל הזמן ולשקוע ברחמים עצמיים?ושוב, סליחה על המסר הדיכאוני.