ר Edit כשנולדתי נכנסתי ליער עבות ומאז אני אבודה אני כבר כל כך עמוק בתוך היער הזה שאני כבר משתגעת, ניסיתי למצוא את הדרך בחזרה כל כך הרבה פעמים אבל כל פעם לשווא. ככה אני מרגישה, החיים שלי נעים מאכזבה לאכזבה. אני כל כך רגילה ליפול ושניה אחר כך אני שוב על הרגליים, אז אנשים חושבים שאני חזקה, אבל האמת שזה פשוט נהפך להרגל. אני זוכרת את עצמי עם כל כך הרבה חלומות, הייתי שאפתנית כל כך, האמנתי שאני יכולה לעשות הכל, חשבתי שאני באמת חכמה. אני עדיין חושבת שאני חכמה יותר מאחרים אבל בחברה אין לי אישיות ואין לי ערך עצמי, אני מתכווצת. לא סומכת על עצמי, על הדברים שאני אומרת או עושה וזה מחסום עצום בחיעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 11 תגובות כשנולדתי נכנסתי ליער עבות ומאז אני אבודה <p>אני כבר כל כך עמוק בתוך היער הזה שאני כבר משתגעת, ניסיתי למצוא את הדרך בחזרה כל כך הרבה פעמים אבל כל פעם לשווא. ככה אני מרגישה, החיים שלי נעים מאכזבה לאכזבה. אני כל כך רגילה ליפול ושניה אחר כך אני שוב על הרגליים, אז אנשים חושבים שאני חזקה, אבל האמת שזה פשוט נהפך להרגל.<br /> אני זוכרת את עצמי עם כל כך הרבה חלומות, הייתי שאפתנית כל כך, האמנתי שאני יכולה לעשות הכל, חשבתי שאני באמת חכמה.<br /> אני עדיין חושבת שאני חכמה יותר מאחרים אבל בחברה אין לי אישיות ואין לי ערך עצמי, אני מתכווצת. לא סומכת על עצמי, על הדברים שאני אומרת או עושה וזה מחסום עצום בחיים שלי. אם הייתי מתגברת על עצמי סופסוף אולי הייתי היום במקום טוב. <br /> במקום זה אני מפחדת כל הזמן, מפחדת להיות אני, מפחדת ממקומות חדשים, מפחדת מאנשים מפחדת מהחיים. המיטה תמיד הייתה ותשאר המקום האהוב עליי בעולם. הנחמה הכי גדולה בעולם, אני מרגישה שם בבית. חם ונעים ואף אחד לא רואה או שומע אותי. במיטה אני לא שופטת את עצמי כל הזמן, ואני לא עסוקה באם אמרתי משהו טיפשי כרגע או לא, מה הייתי צריכה לעשות וכו.<br /> אני בת 30. לא מאמינה שאני עושה את זה כבר 20 שנה. ואיך אני חיה עם עצמי לעזאזל?<br /> אבל אני עייפה כבר. עייפה מהחיים הריקניים האלה, מהנסיונות הכושלים להגיע לאנשהו, עייפה מלהתאכזב מהחברים או האנשים שפגשתי. אני רוצה להיות מי שאני במאה אחוז אבל מרגישה שאין מקום לאופי שלי כאן, או שהמוח שלי דפוק.<br /> אני רגישה מדיי לכל מה שקורה סביבי, רגישה לזולת אבל כשאני באה לקראתם אני מרגישה מנוצלת. אני נותנת אמון בקלות אבל אז מגלה שכולם שקרנים.<br /> אני מתחרטת על החיים שלי ורוצה להתחיל מהתחלה. לא השגתי כלום, לא עשיתי כלום שהיה לו ערך בשבילי.<br /> מי שאני זו לא באמת אני. זו בחורה שהפחדים הדכאון והחרדה ניהלו אותה כל החיים שלה, ועכשיו כל מה שבא לי לעשות זה לשבור את הכלים. לעשות להפך, להפוך לבן אדם רע ולא אכפת לי אם המצפון יהרוג אותי. אני מרגישה שהגעתי לגיל ההתבגרות אני עושה דווקא, לעצמי ולאנשים אחרים.<br /> לפני חצי שנה כששהיתי בחו"ל התחברתי עם מקומי ונורא נקשרתי אליו. כשהוא נטש אותי זה הרגשתי כאב פיזי כל הזמן, לא הצלחתי לצאת מהמיטה ימים וראיתי רק שחור בעיניים. המחשבה היחידה שעודדה אותי זה לסיים עם החיים האלה, וזה מדהים כמה ההקלה הייתה עצומה. אז הבנתי שאולי הגיע הזמן לקחת כדורים.<br /> זה היה מכתב ארוך יחסית אבל בעצם מאוד קצר. אני עדיין סקרנית לדעת מה אתם חושבים ואם אתם מזדהים.<br /> תודה.</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה