קצת מהורהרת,
מעורערת,
חושבת מה היה קורה בלי המצפון, שמפנק אותי במנות כפולות של רגשות אשם.
חושבת מה יקרה אם אעצור מהמירוץ הזה של כולם,
להבין בכלל מה קורה, להתעלם מהקולות, מהשריקות,
לומר להם את האמת, שאין לי "סיבולת לב ריאה" כמו שלהם.
רוצה להצטרף לאלה ש"נושרים" כמוני, שיודעים לסתום את האוזניים טוב טוב, ולפתוח את הלב.
אז איכשהו מנסה לעשות סדר בכל הכאוס הזה.
מזכירה למצפון שלי את כל אותם הריצות, המדוברות והמבוקשות שהגעתי ליעד – בזמן.
הוא עדיין לא מרוצה.
אני מציעה לו לקפוץ לביקור אצל אלה שהם במינוס.
הוא צוחק עלי, מכיר אותם כמוני.
בנתיים אנח