עכשיו 1 וחצי בצהריים, והעברתי את השעה האחרונה בהתלבטות אם עדיף לקפוץ מבניין עם הפנים קדימה או אחורה.
אני שם לב שהבקרים הפכו להיות לזמן התאוששות מאוד ארוך מהלילה. או בעצם מהידיעה המחודשת והבלתי נמנעת שאני אמור לחיות עכשיו.
כשאני הולך לישון, הרגשות הפוכים. אני ממש מתרגש להיכנס לעולם הזה של חוסר הכרה שהוא הכי קרוב למוות שאני מכיר. הרגע המתוק הזה שבו אני יודע שעוד רגע אני אנוח קצת מכל הפחדים. הם כנראה יופיעו בחלומות אבל אני לא אסבול כל כך.
הנסיונות שלי למלא את הריקנות רק מגדילים אותה. כי אני תוקף אותה ממקום של פאניקה ושל אין ברירה, ואז ש