J Edit דיכאון ברילוקשיין אז עברתי עם הבעל ושני הילדים לארה"ב לפני 4 חודשים. בתקופה שהחלטתי על זה הייתי במניה קלה והייתי בטוחה שאסתדר. כבר 4 חודשים שאני שוקעת יותר ויותר לתוך הדיכאון. מלקה את עצמי כל הזמן על הכל. הבית מלוכלך מבולגן אני אמא לא טובה לא מצליחה לפרוק ארגזים לעשות דברים בשביל לקדם את עצמי. הכל נראה שחור ואין לי את הכתף החמה של המשפחה והחברים. לבכות להם בטלפון ולהדאיג אותם אני משתדלת שלא. התחלתי טיפול cbt שמתמקד בעשייה. אבל אין לי מקום לשפוך את כל הכאב שיש בתוכי. אז אולי כאן אצליח, לפחות להוציא את זה החוצה. אני מרגישה אבודה, בודדה, מבולבלת, מוצפת חרעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 12 תגובות דיכאון ברילוקשיין <p>אז עברתי עם הבעל ושני הילדים לארה"ב לפני 4 חודשים. בתקופה שהחלטתי על זה הייתי במניה קלה והייתי בטוחה שאסתדר. כבר 4 חודשים שאני שוקעת יותר ויותר לתוך הדיכאון. מלקה את עצמי כל הזמן על הכל. הבית מלוכלך מבולגן אני אמא לא טובה לא מצליחה לפרוק ארגזים לעשות דברים בשביל לקדם את עצמי. הכל נראה שחור ואין לי את הכתף החמה של המשפחה והחברים. לבכות להם בטלפון ולהדאיג אותם אני משתדלת שלא. התחלתי טיפול cbt שמתמקד בעשייה. אבל אין לי מקום לשפוך את כל הכאב שיש בתוכי. אז אולי כאן אצליח, לפחות להוציא את זה החוצה. אני מרגישה אבודה, בודדה, מבולבלת, מוצפת חרדות, כל פעולה נראית בלתי אפשרית. אני בת 38 כבר 20 שנה עם דיכאון. מטופלת תרופתית ואצל פסיכולוגים כל השנים. אבל אין לי כוח יותר להלחם. זאת מחלה ארורה שלא מדברים עליה. אני רוצה לחזור לארץ בקרוב אפילו שיעלה לנו את כל הוצאות הרילוקשיין כי התחייבנו לשנתיים. אם היה לי סרטן זה היה ברור שלגיטימי לחזור לארץ. אז למה דיכאון זה לא סיבה מספיק טובה. בעלי רוצה שאנסה להתגבר להשאר עוד שנה. אני פשוט כל כך רוצה לחזור הביתה ולקבל חיבוק מאמא </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה