זה יהיה ארוך אבל זה שלי ואשמח שתקראו

חרדתית ועייפה · 2020-02-10T16:03:07+02:00

היא ישבה מולו, ביניהם מפריד רק השולחן הלבן והכיסא עליו ישבה. היא התבוננה בו בדיוק כמו שהוא לימד אותה ישר לתוך העיניים הירוקות ,הוא החזיק בידו מראה ,לא גדולה, כך שקספר יכלה להתבונן אך ורק בהשתקפות הפנים שלה, הוא הכריח אותה להסתכל בה,ואמר,עכשיו תגידי לעצמך שאת יכולה, קספר מתכווצת , הידיים מקופלות על הבטן, אני לא יכולה, היא לוחשת, כמעט פורצת בבכי,דימעה בקצה העין, מסרבת להביט במראה, תביטי בעצמך הוא מפציר, רק מבט אחד. היא אוזרת אומץ ומתבוננת, עיניים חומות בצבע דבש וחיוך קטן ומהסס והיא לוחשת בשקט זה באמת אני? מסרבת להכיר בדמות הניבטת אליה מהמראה, שתיקה משתררת בחדר והוא מביט בה בזמן שהיא מסתכלת, ומסרבת להוציא מילה, הידיים עדיין על הבטן המילים מתחילות להתגנב לה למחשבות- היא כל כך פחדה שאם היא תעזוב את המקום הבטוח שלה היא לא תצליח לעולם היא פחדה לאבד את עצמה,את הכח שעוד נותר לה,את השפיות שלה בעודה מביטה במראה היא ממשיכה לחשוב על כל מה שעברה ועל כל מה שהאנשים שלצידה לימדו אותה, מנסה לגייס את הכוחות ולדבר. זה בסדר הם איתה, בכל דרך שרק תבחר, והם מוכנים להחזיק לה את היד חזק חזק ולעודד ולהרים אותה גם כשתיפול, נזכרת בעוד סוד שגילו לה בעבר שברגע שתאבד את עצמה זה הרגע שבו תמצא את עצמה מחדש, שדווקא הפחד הוא זה שיידחף אותה הכי חזק למעלה זה שדווקא יחזיק אותה בחיים שישמור עליה שלא תיפול, שתאבד את הכל,שלאבד את המקום הבטוח זה לא אומר בהכרח לאבד את זה,זה אומר לעשות את הכל הכי מהר הכי חזק והכי טוב שהיא רק יכולה כדי למצוא מקום חדש. אני מסוגלת לחשה לעצמה בשקט את המילים הטובות. כך שאפילו סטאר בקושי שמע אותה הידיים אט אט יורדות לצד הכיסא, ושוב מתכווצות כשהיא משירה אליו את המבט. היא כמעט ולא הצליחה להאמין שעשתה את זה סטאר הושיט לה דף חלק ועט כחול והיא כתבה לעצמה בידיים רועדות, אני טובה אני יכולה אני יצליח ומי אני שזה לא מגיע לי? היא סיימה לכתוב, ,עדיין מכווצת, המבט שלה מופנה כלפי הרצפה המילים רצות לה בראש והיא מחפשת דרך לומר אותן. קדימה זו הפגישה שלך הוא אומר לה ומחייך תגידי לי את כל מה את מה שאת רוצה אני מקשיב היא משירה אליו את המבט ,הקול שלה עדיין שקט ומפוחד, אוזרת את הכח ומספרת- שהיא מוצאת את האומץ בכל מקום שהיא רק יכולה, כתיבה, רשת, שירים, הדובי, סרטים, והאנשים התומכים שלצידה והוא מבקש ממנה לפרט למה את מתכוונת? בכתיבה אני יודע שאת כבר חזקה ,רשת? דובי?סרטים? מביט בה בשאלה ספרי לי והיא מתחילה לספר משירה אליו את המבט, לא מורידה את העיניים, נושכת את השפתיים וממשיכה- שבכתיבה היא מוצאת את הנחמה הכי גדולה שהיא יכולה מביעה את כל כולה פורקת את כל הרגש על הכתב משדרת אסרטיביות גמורה מוציאה הכל! ,שיש לה את היומן שלה שנותן לה קול שני שברגע שכואב לה היא הורסת את הדף במילים כואבות וקשות ומיד אחר כך מנחמת את עצמה בדמותו. סטאר ידע שכתיבה זה כלי חזק אצלה, ונדהם לשמוע שהיא מספקת לעצמה קול שני בזכותה הוא מנסה להקשיב לה ומבקש קספר תרימי את הקול בבקשה כדי שאוכל לשמוע אותך, ומי זו היא? הוא שואל בסדר אני היא אומרת, מרימה מעט את הקול ברשת אני מוצאת קבוצות\תמונות ומיד שומרת אותם על שולחן העבודה פותחת תיקייה למוטיבצייה,לרוגע לדברים שישמחו אותי, ולפעמים גם ייגרמו לי להזיל דמעה, כי גם זה טוב. כבר יותר טוב, סוף סוף אני שומע אותך, הוא מסתכל על ידיה ושואל קר לך, שאדליק את החימום? לא זה בסדר היא עונה ומרפה את ידיה גם בשירים אני מוצאת כוחות, ויש לי פלייליסט מלא, הוא עוצר אותה ושואל, איזה שירים? מה את שומעת כרגע ולמה את הכי מתחברת היא רוצה לספר לו שיש שיר שמתאר אותה, וחוזרת בה, בחיוך היא מספרת לו על שיר מסרט ילדים "לנסות הכל". ומבלי לשים לב היא שוב מתכווצת כולה. וממשיכה ברגע שאני מוצאת שיר אני שומעת אותו בלופים עד שמילות השיר מתנגנות לי בראש בכל פעם שקשה לי. סטאר משיב לה בחיוך, תמיד אנחנו מוצאים שירים שמדברים על אחרים ומבלי לשים לב הם מדברים גם עלינו . וקספר ממשיכה היא לא עוצרת היא רוצה לספר לו את הכל את כל מה שנותן לה מוטיבציה היא מביטה בו והוא מחייך מקשיב לה, סוף סוף היא מדברת אליו. עם הדובי שלי זה כבר דרך דיי מוזרה אבל גם בזה אני מוצאת נחמה, מוצאת קול שני שמוכן להגיד לי מה שטוב בי, כמה אדם מיוחד וחזק אני . למה מוזר? הוא שואל זה בסדר גמור אם את מוצאת לך קול שני, היא משירה אליו מבט ומחייכת מעט, אם הוא נותן לך מוטיבציה מבחינתי? תדברי גם לקיר, הוא צוחק. והיא ממשיכה ומוסיפה , שעל סרטים וסדרות אין על מה לדבר, שבכל פעם שאני מוצאת סרט או סידרה אני צופה בקטעים כאילו הם שלי, שייכים לי, נותנים לי כח ,מוטיבציה להמשיך הלאה, להראות לי שאני לא האדם היחיד שמיתייאש, ולהפך צריך תמיד גם לדעת לקום, להמשיך הלאה. סטאר מביט בה הוא רואה מולו "ילדה" מכווצת ידיים מקופלות על הבטן וחיוך מהסס , הוא חושב לעצמו האדם שמולי הוא מיוחד ובכל זאת, למה הוא כל כך שקט, ממה יש לו לפחד, למה הוא לא אמר לי את מה שהוא מרגיש עד עכשיו הוא עוצר אותה לרגע ואומר לה,יש בך כל הרבה קספר תוציאי את זה, לעולם מגיע לזכות בך, להכיר בך, אל תסתירי את זה. קספר נבוכה מעט, והדמעות עוד שנייה יורדות אבל היא ממשיכה, בקול שקט ואומרת שגם האנשים שלצידה, נותנים לה כח, תומכים בה בכל דרך שתלך , שתמיד מחזקים אותה, שמזכירים לה גם את מה שקצת שכחה או עדיין לא מסוגלת להאמין, בעזרת מילים טובות והכרה חיובית בכל דבר טוב שבחרה לעשות. סטאר מעיף מבט לעבר הטלפון השעה 15:45, מזכיר לה שהפגישה כמעט נגמרת ושצריך לסיים. קספר מטיילת במחשבות , ולרגע שוב יש שתיקה בחדר. יש לי את הדרך שלי למצוא את הכוחות ,לקדם את היכולת שלי להמשיך הלאה, להראות שאני מסוגלת, שאני לא מוותרת, שזה נועד לי וגם אם הדרך עדיין ארוכה אז זה בסדר, אף אחד לא אמר שזה יהיה קצר. סטאר מביט בה בזמן שהיא חושבת, מעורר אותה ואומר השעה כבר 16:00 הגיע הזמן הפגישה שלנו נגמרה וקספר מבקשת ממנו להוסיף דבר אחרון. והוא נענה לבקשתה ומספרת: אני תמיד הייתי כזאת, שאם התחלתי משו אז זה היה על הצד הטוב ביותר, גם אם רק בסוף יכולתי להאמין שהצלחתי וחיוך נבוך שוב מתפשט על פניה. סטאר מצייד אותה במראה שהתבוננה בה במהלך הפגישה ונותן לה משימה ,ברגע שתהיי מוכנה להתבונן בעצמך ובכל פעם שתצטרכי רגע לפני שאת עוזבת את המקום הבטוח שלך או עושה משו שאת פוחדת ממנו, תתבונני במראה ותגידי את אותם המילים הטובות שלחשת" אני יכולה נכון? הרי מי אני שזה לא מגיע לי?". הפגישה נגמרה, סטאר וקספר נפרדים לשלום ומתחבקים. קספר יוצאת החוצה אל השמש המחממת , יושבת על מדרכת האבן מול הבניין ובוכה ,פורקת את הייאוש, את הכאב שלה, אנשים עוברים ושבים מולה הדמעות זולגות לה על הלחיים, היא שמה מוזיקה באוזניות, שירי מוטיבציה וכאב מתנגנים להם בעוצמה באוזנייה והדמעות ממשיכות ליפול היא לוקחת לעצמה קצת זמן, קצת שקט לשבת ולחשוב, מי אני?, מה הפכתי להיות, מה הדרך שלי?, מה כבר עברתי, מה עוד נשאר. עדיין מסרבת להאמין בדמות שהפכה להיות . אוספת את כל הכוחות שעוד נותרו לה ומכווצת לכדור אחד, עגול וקטן, המעט שעוד נותר לה. היא מבטיחה לעצמה שתעשה את הכל כדי שתצליח, גם אם זה יהיה הדבר הכי מאתגר בעולם. היא מנגבת את הדמעות בשרוול, מוציאה את המראה מתיק הגב הלבן שלה. והמילים שוב מתגנבות למחשבות, מגיע לי אחרת. היא מגניבה מבט לעבר הדמות שבמראה, והפעם בקול מעט יותר חזק וברור אומרת את המילים אני יכולה נכון? הרי מי אני שזה לא מגיע לי? ומחייכת חיוך רחב, מנסה להכיר בדמות שנמצאת מולה, ולהשלים שכן ? היא אולי צריכה להתחיל את המסלול החדש שלה, מטיבעה? כנראה שתעשה את זה על הצד הכי טוב שיכול להיות בדרך למקום אחר.