10+10=19 - כמוני

ארול1 · 2020-04-29T17:06:21+03:00

הפוסט יצא לי קצת בצורה של סיפור, כשכתבתי אותו בהתחלה לא חשבתי לפרסם פה אבל אני פשוט במצב זוועה בכמה ימים האחרונים והרגשתי צורך לשתף קצת... השירות הצבאי שלי מזוקק כולו למשוואה הפשוטה הזו. 10% ועוד 10% שווים ל19%. על פניו לא הגיוני אך ביציקה לתוך התבנית הצבאית ההגיון הוא ללא עוררין. הורדנו 10% נשאר לך 90%, נוריד מזה עוד 10% (10% של 90 זה 9!!!!) ויש לך 81% מה פה לא מובן?? פלאשבק לבית חולים. שוכב במיטה אחרי הפציעה, אני צמא. אסור לשתות אחרי ניתוח, אפשר למצוץ עד הטיפה אחרונה חתיכה אומללה של ספוג עם מים מהולים בלימון כדי להרטיב קצת את הלשון. אני אגיד כבר עכשיו שנפצעתי בתרג״ד, לא משהו רציני או הרואי, אומרים שאפשר לחיות בלי טחול. ואז הוא נכנס. הבן אדם שהתגובה הראשונית שלו לפציעה שלי הייתה ״שיפסיק לבכות וימשיך ללכת״, לפחות לפי התיאור של חבריי למחלקה שבניגוד לדרג הפיקודי זכו באמון שלי ולא לקחו אותו בכפייה. תחושת הקבס בזמן שמפקד הפלוגה שלי מתאר לי איך הוא הראשון שניגש אליי, ראה את הכאב בעיניים שלי וידע שזו פציעה אמיתית היא לא משהו שאני יכול לתאר. יש לי מזל שחשבו שסדקתי צלע כי אחרת לא היו מפנים אותי בכלל. אני הרי חייל פשוט שמשקר כדי להתחמק מתרגיל לא??? אחת החרטות הגדולות שלי בחיים היא שלא צעקתי עליו באותו רגע את מה שאמרתי להוריי בשנייה שהוא יצא מהחדר: ״הבן אדם הזה שקרן ואל תאמינו לשום מילה שיוצאת לו מהפה״. שתקתי. הורדתי את הראש. ככה המערכת מחנכת. כמו שעשיתי שהושפלתי בטירונות על ידי המ״כ שלי. כמו שעשיתי כשהדיחו אותי מפיקוד ושלחו אותי ל14 יום מאסר כי לא קמתי בבוקר לכוננות עם שחר וישנתי על חצי ב׳. עונש מידתי ביותר. כמו שעשיתי כשהחזירו אותי למחלקה ודחפו לי מאג לידיים תוך כדי שנותנים לי להיאחז באשליה שאחזור לפיקוד. (חחחחחחח) כמו שעשיתי בשובו אחים וכמו שעשיתי בצוק איתן. כמו שעשיתי בהמון מקרים אחרים לאורך השירות. תוריד את הראש וזה ייגמר, מתישהו. ואז, בלילה בהיר אחד, זה פתאום נגמר. יצאתי לחופשי עם מינוס של איבר ורגשות מהולים. בכנות הזויה, קצת שמחתי שזה קרה, הסבל הפיזי והעינוי הנפשי שבהם הייתי שרוי במשך שנתיים וחצי, נגמרו. אפילו עם פיצוי כספי ושחרור ממילואים. איך אפשר להתייחס לאיבוד איבר כדבר חיובי?! כל מה שקדם לפציעה פשוט היה כל כך רע שזה הפך איבוד של איבר לדבר חיובי. ish. זה עדיין הזוי לי, בעיקר כי לרוב אני עדיין חושב שכל האירוע הנוראי הזה היה די חיובי בסופו של יום. מאז כבר עברו 5 שנים ואני מבין שלמרות הכל זה לא נגמר. הPTSD עשה את שלו למצב הנפשי השלי, היחס שלי לדמויות סמכות הוא פאקד אפ לחלוטין, ובאופן כללי די הפסקתי לסמוך על אנשים. הם נתנו לי את התשלום החד פעמי פעמי שלי, קיבלתי תעודת נכה (אני יכול להיכנס חינם לקיפצובה! נכי צה״ל נכנסים חינם לפארק טרמפולינות. האירוניה!) ועכשיו אני כבר לא הבעיה שלהם. את החיסונים שאני צריך לקבל פעם ב5 שנים כי איבדתי את אחד החלקים של המערכת החיסונית שלי אני צריך לממן. אני יכול, אבל זה ממש לא בסדר שאני צריך, שלא לדבר על הטיפול הפסיכולוגי שיש לי מזל שיש לי הורים שתומכים בי במימון שלו. אני כותב את זה אחרי שאתמול שביליתי את רוב הבוקר והצהריים בבכי ואת הכל הערב תחת עננה של אלחוש והכל פשוט פרץ ממני החוצה. נראה לי שלא כעסתי על זה מספיק. הורדתי את הראש מהר מידי. נמאס לי כבר להוריד את הראש. בא לי למות.