כשאתה שואל אותי מה עובר עליי, ואני מחליטה פעם אחת לענות לך את האמת ולהגיד שאני מרגישה מאוד עצובה וכועסת, שאני משתפת את בעיותיי, שקשה לי לצאת מהבית מכיוון שאני סובלת מחרדה, ואני לא אוהבת שמסתכלים עליי ובוחנים אותי כי גם שנים אחריי עדיין יושבת לי בראש ילדה קטנה ושמנה ששופטת אותי, מבריינת אותי, ומורידה אותי עוד ועוד למטה.
שקשה לי לצאת לעבוד כי אני יודעת שכשאני עושה משהו אני חייבת להיות 100% וכרגע אני אפילו לא נושקת ל5% (תסמונת ה-הכל או כלום).
שאני משתפת אותך במחשבות האמיתיות שלי שבדרך כלל תקועות לי בראש בלי רשות לצאת. ואתה מרשה לעצמך להג