לדעת לומר:"יש לי הפרעת אכילה"

בת בלי שם · 2020-06-24T04:08:24+03:00

זה המילים של הפסיכולוית שלי לפני כמה שבועות...היא רוצה שאהיה מוכנה לעמוד ולהביט לזה בעיניים, בעוד לי יש אינספור סיבות אחרות לתלות בהן את הקולר, כמו חוסר מצב רוח, חוסר תיאבון מופלג, תחושת כבדות, הליקובקטר, הצליאק שגילו לי לאחרונה ועוד. יש רגעים שאני מוכנה לקבל את זה ויש פעמים שעודני מכחישה ותולה הכל בנסיבות פיזיולוגיות. אחרי שנה וחצי של הפניה מהפסיכולוגית התחלתי ללכת לדיאטנית, והן הציעו לי לחשוב על טיפול יום.מצד אחד זה יקל עלי, כי כעת כשמגיע החופש זאת באמת הזדמנות, וגם כי אני תמיד יורדת עוד במשקל, וגם כך המצב שלי לא מזהיר ואין יום ללא הערות מהסביבה על זה. וגם ללא עיניים חיצוניות, יש לי סחרחורות וחולשה ואנמיה כך שכן יש לי סיבות לחשוש, אבל יש פעמים שזה נשמע לי הגזמה.היום העזתי להתקשר למרפאה לטיפול יום בהפרעות אכילה. פסיכולוגית אמורה להתקשר, ואני פוחדת. אני לא יודעת מה לומר. אני פוחדת להימצא מתאימה, אני פוחדת לא להתקבל. אני מצד אחד כל כך נורמלית, מצד שני כל עניין האוכל וההימנעות לא באמת נורמלית.כן הייתי רוצה בסתר לבי טיפול מערכתי, אבל זה גם מפחיד, מאוד.אני פוחדת להישמע מדי בסדר, וגם להיפך. אני לא יודעת אם זה באמת טוב לי. אני פוחדת לעלות במשקל. זה אירוני לומר שאחרי חודש אצל דיאטנית עדיין לא עליתי ואני שמחה שכך. זה נשמע פסיכי כל כך, ואולי זה לבד כבר תנאי קבלה... כי אני בתת משקל, או כמו שהשבוע חברה ניסתה "לעזור" לי ולעורר אותי שאצא מהמצב, אז אמרה שיכולתי לשחק בסרט שואה... יש רגעים שאני מצליחה לראות את המצב בעיניים האלה, אבל יש גם פעמים שלא.אני פשוט צריכה עידוד והכוונה ועיצות וכל מה שאתם מוכנים לתרום לי בנושא הזה.אולי יותר מהכל אני צריכה שתהיה עדות לאומץ הזה. שפניתי לבקש עזרה אינטנסיבית יותר. שאם אצליח לומר:"יש לי הפרעת אכילה" זה כבר תחילת הריפוי. זה דווקא כח ולא העדר...