עצבות - כמוני

זרה 26 · 2020-10-11T22:55:13+03:00

היי אני מניחה שאני כותבת בעיקר בשביל לפרוק קצת... אני סובלת מדיכאון קליני וחרדה חברתית כבר תקופה ארוכה מאוד, זו בעיקר הרגשה כללית של עצבות וחוסר חשק להתקיים במרחב הציבורי, לפעמים בכלל. לעיתים אני כן מצליחה להתנתק מההרגשה הזו קצת עם כל מיני אסקפיזם כמו לצאת עם חברה טובה, לצאת עם מישהו, לשתות, לקיים יחסי מין, לעשן, לעשות פעילות גופנית, לעבוד וכו' ... אבל לאחרונה אני מרגישה שאין בי את היכולת הנפשית להתגבר מעל הדיכאון ולעשות משהו כאילו זה משפיע לי על הגוף ברמה שהגוף שלי לא מוכן לשתף פעולה ולצאת ולתקשר עם אנשים או להשקיע בעצמי. עוד כמה שבועות מגיע יום ההולדת שלי, והאמת היא שזה אחד הימים שהכי קשים שלי בשנה, אני ממש חשה תחושת חרדה רצינית לגבי בואו, ממשפחה שישלחו הודעות ויתחילו לשאול שאלות על מה אני עושה בחיים, ואיך אני וכו' ואני לא אדע איך לענות להם בלי להתפרק ולבכות, מזה שהמשפחה שלי כנראה ירצו לעשות לי ארוחה בקטנה וכשכל תשומת הלב מופנית אליי, מאוד קשה לי עם זה. פיתאום כשמעטים יהיו האנשים שיאחלו לי מזל טוב, אני אשים לב כמה התבודדתי וכמה אין לי כמעט יותר אנשים קרובים בחיי, או שבגלל שיאחלו לי, תהיה ההרגשה שצריך לחזור לקשר, וזה לא שאני לא רוצה אני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת להתחייב לעוד קשרים. אני יודעת שאם אני אלך לטיפול, אקח כדורים, אשתף מישהו, אני אולי באמת אוכל להירגע ולהשתחרר קצת מכל הרגשות האלו, אבל זה מרגיש לי כאילו שאני אחיה בשקר עם עצמי, כי הרי מה שאני מרגישה הוא אמיתי לחלוטין. רוב הדיכאון שלי נובע מזה שלפני כמה שנים "חזרתי בשאלה" והתחלתי להתעמק ממש ביהדות, בדתות, בפוליטיקה, ופיתאום קלטתי באיזה עולם מושחת ונוראי אנחנו חיים. איך רוב האנשים בעלי הכוח והסמכות הכי גדולים, הם הכי מושחתים, אינטרסנטיים, גזענים, פאשיסטיים, נרקסיסטיים. מאוד קשה לי לחיות בידיעה שרוב האנשים סביבי מאמינים בתנ"ך, באלוהים, ובכלל בכל הדתות, באמונה עיוורת ולעיתים כתוצאה מהאמונה הזאת, פוגעים בכל כך הרבה אנשים, בעיקר בנשים כמובן, בלהטב"ים, בבעלי חיים, כאילו שמגדר/נטייה מינית/מוצא/דת/צבע... אמור להוות פקטור לגבי תכונות של אנשים ואיך שצריך להתייחס אליהם. לאחרונה יש בי מחשבות שכנראה אני לעולם לא אחיה עם מישהו ואביא ילדים, כל כמה זמן אני נכנסת לכמה ימים של עצבות קשה מאוד ופשוט מתבודדת מכולם. מהכל. פשוט נמצאת בחדר רוב היום, מעשנת, בפלאפון, רואה סדרות, יוצאת ממש בקושי למקלחת/שירותים ולאכול, וזהו. בקושי מדבררת עם מישהו. אני גרה עם הוריי, אחותי וילדיה, ולפעמים אני מרגישה שאני ממש מגדלת אותם ומצופה ממני תמיד להיות האחראים עליבם ומאוד קשה לי עם זה, אבל מצד שני אני לא יכולה פשוט להתנתק כי אני כן יודעת כמה שהם זקוקים לתשומת לב ולסבלנות, וליחס נוסף ויותר מכיל. מאוד קשה לי להיות עם אנשים לתקופת זמן ארוכה, לישון עם אנשים, לאכול מולם. אם זה לטווח קצר אז זה בסדר, אבל אני לא יכולה יותר מכמה שעות. ואני מצד אחד כל כך אוהבת ילדים ויודעת שאם יהיה בי הכוח אני אשתדל כל חיי להיות הכי טובה, מתחשבת, מכילה ואוהבת שאפשר. אבל מנגד אני לא רוצה להביא ילדים לעולם כזה נוראי בידיעה שאני לעולם לא אוכל באמת לשמור ולהגן עליהם. נכון שהעולם מלא גם באנשים טובים, אבל גם באנשים נוראיים כמו שציינתי ובריוניים, פדופילים, עברייני מין, אנסים וכו'. אני מרגישה שאחת הסיבות שאני כן מצליחה להחזיק את עצמי היא המחשבה שיום יגיע ואולי יהיה בי את הכוח לעזוב את הארץ, לעבור לגור במדינה שקטה יותר, מקבלת יותר, פלורליסטית יותר. לטפל בעצמי, להפסיק להתחשב לפעמים ברגשות כולם ופעם אחת לדאוג לצרכיי ורגשותיי שלי, להתרחק קצת ממשפחתי הדתית ולהתחיל לחיות לפי אורח חיים שלא תלוי בספרים מלפני אלפי שנים. אולי יום אחד. בכל מקרה אני רק רוצה לציין שאין סיבה לדווח מכיוון שאני לא אעשה לעצמי משהו. משפחתי וחבריי הקרובים אינם אשמים בתחושותיי, ולא מגיע להם כל החיים להתאבל ולתהות לגביי. תודה רבה לכל מי שקרא/ה עד פה