הימים האחרונים ממש מציפים.. אני מרגישה כמו ברכבת הרים..
המחשבות רצות בראש.. רוב הזמן אני עצובה וזה נודד בין בכי, תסכול ועצבים לבין קצת רוגע, אין כמעט שמחה..
אני מרגישה אשמה בזה שאני במצב הזה.. שאני לא מנצלת כל טיפת כוח כדי להילחם בזה, פשוט כי אני כל כך עייפה..
אני מרגישה שאף אחד לא מבין את זה שלא משנה מה אני עושה, גם אם זה דברים שעושים לי טוב ואמורים לתת קצת שמחה, אני תמיד מרגישה הרגשה רעה מבפנים.. הרגשה שאני לא יודעת איך לתאר אותה, אבל היא לא קלה..
אני לא ממש מצליחה להרים את עצמי.. קשה לצאת כל בוקר מהמיטה.. ואחרי מלחמה בזה בכל התקופה