D1805

כבר תקופה שאני ממש חולה.. ואף אחד לא יודע למה. שלחו אותי למלא בדיקות וזה מכניס לחרדה.. עולה החשד שעברתי משהו, חוויה קשה, שאני לא זוכרת, והגוף מגיב.. אני מתחרפנת. הכל תלוי בבדיקה אחת, שאם היא יוצאת חיובית כל עולמי יקרוס.. אני לא מצליחה להסיח את הדעת מזה אני 24/7 סביב זה וזה מתיש, החרדה משגעת.. הלוואי שיהיה לי קצת שקט בנפש הלילה..

כבר תקופה שאני ממש חולה.. ואף אחד לא יודע למה. שלחו אותי למלא בדיקות וזה מכניס לחרדה.. עולה החשד שעברתי משהו, חוויה קשה, שאני לא זוכרת, והגוף מגיב.. אני מתחרפנת. הכל תלוי בבדיקה אחת, שאם היא יוצאת חיובית כל עולמי יקרוס.. אני לא מצליחה להסיח את הדעת מזה אני 24/7 סביב זה וזה מתיש, החרדה משגעת.. הלוואי שיהיה לי קצת שקט בנפש הלילה..

כבר תקופה שאני ממש חולה.. ואף אחד לא יודע למה. שלחו אותי למלא בדיקות וזה מכניס לחרדה.. עולה החשד שעברתי משהו, חוויה קשה, שאני לא זוכרת, והגוף מגיב.. אני מתחרפנת. הכל תלוי בבדיקה אחת, שאם היא יוצאת חיובית כל עולמי יקרוס.. אני לא מצליחה להסיח את הדעת מזה אני 24/7 סביב זה וזה מתיש, החרדה משגעת.. הלוואי שיהיה לי קצת שקט בנפש הלילה..

כבר תקופה שאני ממש חולה.. ואף אחד לא יודע למה. שלחו אותי למלא בדיקות וזה מכניס לחרדה.. עולה החשד שעברתי משהו, חוויה קשה, שאני לא זוכרת, והגוף מגיב.. אני מתחרפנת. הכל תלוי בבדיקה אחת, שאם היא יוצאת חיובית כל עולמי יקרוס.. אני לא מצליחה להסיח את הדעת מזה אני 24/7 סביב זה וזה מתיש, החרדה משגעת.. הלוואי שיהיה לי קצת שקט בנפש הלילה..

וואו, 4 שנים לא הייתי פה.. הלוואי ויכולתי להגיד שהמצב השתפר ולכן נעלמתי מכאן, אבל בתכלס, הכל אותו דבר, אם לא גרוע יותר, אז אני חוזרת למקומות שנתנו תקווה, אולי אמצא כאן טיפה של נחמה.. את האמת? סיימתי שיחה של חמש דקות עם המוקד של ער״ן, כאשר בחמש דקות האלה המתנדבת בצד השני של הקו החליטה שהיא שמעה מספיק ואמרה שאני צריכה לפנות לגורם אחר.. אז למה היא שם? בכל מקרה מנסה את מזלי כאן.. אני כל כך מותשת, מוצפת.. הטראומה לא משחררת.. ניתוקים, פלאשבקים, מחשבות, לא ברור מה אמיתי ומה סתם עוד משהו מהעבר.. סגורה כל היום בחדר חשוך, ישנה רוב הזמן ואזעוד...

בשבוע האחרון אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר.. ההתמודדות הזאת כבדה לי.. אני מנסה לשמור על עצמי, לעזור לעצמי כמה שיותר.. לשמור על עצמי אני מצליחה, לעזור לעצמי פחות.. אני מרגישה שאני נכשלת בהתמודדות הזאת.. אף אחד לא מבין כמה כוחות אני משקיעה בלהיות כאן.. זה מתיש.. אני רוצה להרזיק מעמד, אני רוצה להמשיך להתמודד עם זה ולצאת מזה, יש לי כוח רצון, אין לי כוחות נפשיים.. זה מרגיש כמו 2 קולות בראש.. אחד אומר "אל תוותרי" והשני אומר "דיי כבר כמה אפשר".. אני כל הזמן מחפשת במה להיאחז, אבל לפעמים הכל פשוט נהיה שחור לגמרי.. והכל פשוט נעלעוד...

אני ממש כועסת על עצמי.. אני כועסת על עצמי שנתתי לעצמי לסמוך על אנשים שברגע האמת לא פה וזה רק מוסיף לכאב.. אני כועסת על עצמי שאני מעיקה על אנשים בניסיון לבקש עזרה.. אני מרגישה רע שאני מעיקה וחופרת לאנשים שאני סומכת עליהם בגלל שאני במצוקה.. אז מה אם אני במצוקה? האנשים האלה לא חייבים לי כלום.. אני סתם נופלת עליהם כל פעם ומעיקה.. מישהי התעצבנה עלי, בצדק.. אני ממש מעיקה.. אני כועסת על עצמי שנתתי לעצמי להאמין שיש לי למי לפנות, פיתחתי ציפיות מאנשים שסמכתי עליהם, ועכשיו אני מוצאת את עצמי לבד.. זה מגיע לי, אני אף פעם לא לומדת מטעויועוד...

איך לא להתמוטט? איך לא לטבוע? אני מנסה להרזיק את הראש מעל המים אבל בקושי מצליחה.. אני עייפה מלהתמודד, אבל איכשהו מרזיקה מעמד.. ניסיתי שוב לבקש עזרה, כרגיל ללא הצלחה.. אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת, אני לא חשובה, אין לי משמעות.. אף אחד לא מבין כמה רע אני מרגישה.. אני מנסה לא להתפרק.. אני מרגישה שאני תקועה בבור ואני לא מצליחה לצאת ממנו.. אני כל כך עייפה כבר, המחשבות עוצרות לעיתים רחוקות, אין מנוחה..

אני מרגישה תחושת ריקנות.. שום דבר לא משמח אותי.. הכל מרגיש חסר טעם, חסר משמעות.. הכל נהיה יותר ויותר שחור, אני תוהה אם אי פעם יהיה בסדר.. אם מתישהו יהיה לי שקט בראש מהמחשבות, אם תיהיה לי מנוחה מהכאב.. כרגיל אני מותשת, זה עדיין לא השתנה.. הכוחות לא ממש מצתברים בחזרה.. אף אחד לא מאמין לי כשאני משתפת מה אני מרגישה.. כולם אומרים שהציונים שלי טובים ואני יוצאת עם חברות, אז הכל בסדר.. אבל זה לא ככה. אני משתפת מה אני מרגישה מבפנים ואנשים אומרים לי שאני נראת להם בסדר מבחוץ, זה אומר שהכל מדהים? מה הטעם לשתף אם גם ככה לא יאמינו לי? אניעוד...

אני מותשת.. אני משקיעה כל כך הרבה כוח בלהתמודד ובלתפקד, אבל לא הרבה כוח מתמלא בחזרה.. אני לא יודעת מאיפה לשאוב כוחות מחודשים.. אני כל כך עייפה.. ההתמודדות הזאת לא נהיית יותר קלה.. קשה לי לשמור על תקווה.. אני מרגישה שקיימים אצלי רק 3 רגשות/תחושות: עצב, כאב ועייפות.. כל השאר נעלם, לא קיים.. אני משחררת מדברים שחשובים לי, אני פחות משקיעה בלימודים ובתחביבים.. אין לי מוטיבציה וכוח להשקיע בזה.. קשה לי למצוא במה להיאחז, אני לא מצליחה להרזיק את הראש מעל המים, אני שוקעת.. טובעת.. ניסיתי לשתף ולבקש עזרה, לא יצא מזה כלום.. אני מרגישה שאין לעוד...

הימים האחרונים ממש מציפים.. אני מרגישה כמו ברכבת הרים.. המחשבות רצות בראש.. רוב הזמן אני עצובה וזה נודד בין בכי, תסכול ועצבים לבין קצת רוגע, אין כמעט שמחה.. אני מרגישה אשמה בזה שאני במצב הזה.. שאני לא מנצלת כל טיפת כוח כדי להילחם בזה, פשוט כי אני כל כך עייפה.. אני מרגישה שאף אחד לא מבין את זה שלא משנה מה אני עושה, גם אם זה דברים שעושים לי טוב ואמורים לתת קצת שמחה, אני תמיד מרגישה הרגשה רעה מבפנים.. הרגשה שאני לא יודעת איך לתאר אותה, אבל היא לא קלה.. אני לא ממש מצליחה להרים את עצמי.. קשה לצאת כל בוקר מהמיטה.. ואחרי מלחמה בזה בכעוד...

אני מרגישה שאני טובעת בעצב.. שום דבר לא מצליח לשמח אותי.. כולם אומרים לי לעשות דברים שעושים לי טוב, שמשמחים אותי, ואני עושה אותם.. אבל הם לא עוזרים, תמיד יש הרגשה רעה מבפנים.. אף אחד לא מבין אותי.. אומרים שזאת סתם תקופה בלי מצב רוח.. "התקופה" הזאת נמשכת כבר חצי שנה.. והיא מתישה. אני לא אני כבר תקופה ארוכה.. אני לא זוכרת איך הייתי פעם, אבל מה שבטוח, הייתי שמחה.. אני מנסה לא להתייאש, אבל אין לי מאיפה להביא תקווה.. אני כבר לא בטוחה אם יכול להיות אחרת.. אם אני אי פעם אחזור להיות שמחה.. בימים האחרונים החרדה מתחילה לחזור.. התקפי חרדה עוד...