בשנים האחרונות יצא לי להיות לבד. להיות לבד באמת. לבד מהסוג של לשבת בבית ריק בחושך בידיעה שאף אחד לא עומד להיכנס ושלאף אחד לא אכפת.
בהתחלה שנאתי את זה. הייתי מדברת לעצמי בקול רק כדי לא להרגיש שאני משתגעת. הייתי מוותרת על ארוחות רק כי לחמם לי שאריות ולשבת לאכול אותם לבד גרם לי לבכות בלי שליטה.
אבל עברו שנים והתרגלתי ללבד. פתאום לשבת לבד בחושך זה כל מה שרציתי לפעמים. וכשהסגרים הכריחו אותי להיות בבית כל יום כל היום זה לא היה כזה נורא. כבר למדתי להעסיק את עצמי לבד. אפילו נהנתי מהחברה של עצמי. אני עדיין נהנת להיות לבד ואוהבת את החברה של עצמ